כתושב גאה (לפחות לפרקים) של פתח־תקווה, לא יכולתי שלא לשים לב לחדירתה בתקופה האחרונה של העיר האפרורית והמושמצת שלי לקדמת הספרות הישראלית. זה התחיל לפני כחצי שנה ב"בני טובים" של כנרת רוזנבלום, שמגולל את סאגת הדורות של משפחת הקבלנים הפתח־תקוואית בן־טובים. לאחר מכן הגיע "הרוצח האחרון בפתח תקווה" המשובח של לימור נחמיאס, שכבר שם את מלאבס בשם הספר עצמו. אומנם העיר עצמה לא הייתה פונקציה בספר, אבל בכל זאת, אנחנו על המפה. והינה, בהיותי בעת האחרונה בחנות הספרים בנתב"ג, תפס את עיניי ספר בשם "הספר של רובי פאקינג כצנשטיין מפתח תקווה".
עם שם כזה לא באמת יכולתי להשאיר אותו על המדף, ולקחתי אותו איתי לטיסה. מה אומר ומה אגיד – אף על פי שגם הפעם פתח־תקווה משמשת רק מקדמת מכירות תמוהה ואינה מופיעה כלל בספר – איזה מזל שקניתי אותו. זה לא קורה הרבה. ספר אינדי, שרואה אור בהוצאה קטנה ובתקציב שיווק אפסי, מגיע לידיים של קורא אקראי ומצליח להישאר בהן עד העמוד האחרון.
רובי כצנשטיין הוא בן דמותו של המחבר, דודי סלומון, שמתאר את עצמו כך: "סטודנט ירושלמי שניסה להיות בן אדם רגיל שמטייל במזרח ומצא את עצמו בבתי קפה תאילנדיים בעשר בבוקר עם פאד תאי ולפטופ מחורבן במשלוח אישי (דרך אמא) מהארץ". רובי מטייל במזרח עם חברו הטוב אמזלג, ועובר בכל התחנות הידועות והשחוקות של הטיול המפורסם במזרח אחרי צבא. כמי שטייל במזרח בעצמו אחרי הצבא (למרבה הבושה טסתי לשם רק בגיל 27) היה נוסטלגי ואפילו מרגש לקרוא על בנגקוק ופאי בתאילנד, על נפאל והתאמל בקטמנדו, ועוד ועוד מקומות שבהם הלכתי וטיילתי, התבאסתי והתייאשתי, קמתי ונפלתי. כי אם יש משהו יפה במזרח (יש הרבה דברים, אבל זה הרלוונטי לכרגע) הרי זה שלא ממש משנה אם טסת לנפאל ב־2002 או כמעט רבע מאה אחר כך – הפרות עדיין יחסמו את הכביש, בתאמל עדיין ינסו למכור לך חשיש ומשחת קסמים שמקילה על כל כאב, והרב חזקי מבית חב"ד עדיין יהיה סלב־על שאי אפשר בלעדיו.
הספר נע בין קשקושי הבל משעשעים שניכר כי נכתבו תחת השפעת חומר מערפל כלשהו (חוקי, כמובן), לבין תובנות חיים פילוסופיות גבוהות. הינה לכם עוד סימן היכר של הטיול במזרח – היכולת ליפול מאיגרא רמא רוחנית ותחושת שלמות אישית לבירא עמיקתא של ניוול ושנאה עצמית, לפעמים באותה שעה ממש. מפסקה כמו "מכירים את זה שאתם רואים זוג ואתם פשוט לא מבינים מי ניהל את האירוע הזה? היא חמודה ומצחיקה ויפה ומה לא, מישהי להתחתן איתה מחר. והוא? הוא חתיכת ביץ', אפס טסטוסטרון, בטן תחתונה רופסת, חיוך מטופש, בבון" – לפסקה כמו "הצורך הגדול ביותר של בני האדם הוא הכמיהה אל האמת. האדם נמשך אל מה שחסר לו, והוא שואף אליו". סלומון מתנהל היטב בין שני הבנים המתרוצצים בקרבו של כל מי שמטייל מספיק זמן במזרח, והוא עושה את זה אותנטי, כן ומשעשע באופן שיגרום למי שלא היה שם לרצות ולטוס, ולמי שכן היה לחזור שוב, ומהר ככל האפשר.
