פתיחת עדותו של ראש הממשלה בנימין נתניהו במשפטו מעוררת שוב את שאלת השיח היצרי כל כך סביב דמותו. דומה שאין בכל ההיסטוריה הישראלית דמות כמו נתניהו שעוררה כל כך הרבה רגשות חיוביים ושליליים – מהערצה השמורה לכוכבי רוק, ועד שנאה השמורה לגרועים שבאויבים. השבוע חזינו בהוכחה נוספת, כשהדיון בעדותו גרף הרבה יותר עמודי עיתונים ושעות שידור צהתהליכים ההיסטוריים שאנחנו עדים להם בשינוי פני המזרח התיכון.
יש התולים זאת בכך שנתניהו עצמו טורח, בכל שנות שלטונו, לפצל את החברה הישראלית לטובים ורעים כפי שלא עשה אף מנהיג לפניו: "יהודים" מול "ישראלים", ימין לאומי נאמן לעומת שמאל תבוסתני הבוגד בציונות. יש בכך אמת, אבל אני מבקש להציע כאן הסבר עומק נוסף היורד עד לשורשי הציונות והזהות הישראלית.
תנועת העבודה ביקשה מראשיתה להוסיף למהפכה הציונית, הדרמטית מאוד, גם תרומה כלל־אנושית לתיקון האדם. ההנחה הייתה שאם העם היהודי, שהתגאה תמיד בתרומתו הכלל־אנושית, חוזר אחרי אלפיים שנה למולדתו ומקים בה מחדש את ביתו הריבוני – זו צריכה להיות מהפכה שתתרום משהו גם לכלל האנושות.
מכאן נבע רעיון הקיבוץ, המחשבה לבנות טיפוס אנושי שלא שם את המרוץ החומרי בראש מעייניו, אלא יוצר קהילה שיתופית שהכול מתחלקים במשאביה לפי צרכיהם.
הדורות הראשונים של תנועת העבודה עסקו רבות לא רק בבניין האומה, אלא גם בשיח הומניסטי על תיקון האדם. אגב, בפועל כמעט בכל התנגשות העדיפו תנועת העבודה – בוודאי כשהייתה בראשות דוד בן־גוריון, שדיבר על מעבר "ממעמד לעם" – את האינטרס הלאומי על פני האינטרס של האליטה המעמדית. אבל החזון של מדינת ישראל כאור לגויים נשמר גם אצלו. עד שלב מאוחר בתולדותינו נשמר האתוס של הלוחם המיוסר, היורה ובוכה, שנושא בתרמילו את הנחישות בשדה הקרב אבל גם את העדינות של איש השירה והתרבות.
מצד שני, ההתמודדות בפועל עם הריאליה של הבית הלאומי, בעיקר עם הסכסוך הישראלי־ערבי, הלכה והקשיחה את לב הישראלים: תחילה ביחס לסכסוך עצמו, ואז גם בקשר ליחסים הפנימיים בחברה הישראלית. בתוך כך גברה הנטייה לאימוץ תפיסה קפיטליסטית, לעתים אפילו ליברטריאנית, שלא תיתן ל"חלשים" לעכב את התפתחות העוצמה הישראלית. אגב, כנגד התפיסה הזאת התפתחה גם תפיסה בעייתית לא פחות, המתמקדת כמעט בלעדית בטיפוח הערכים המוסריים ומתכחשת לחשיבות העוצמה.
נתניהו הוא הסמל המוחלט של הגישה הראשונה. כמי שגדל בביתו של היסטוריון שהאמין שהעם היהודי הוא עם טיפש, שלא ידע אף פעם להבחין בסכנות האורבות לו, הוא גדל בתחושה שעוצמה היא ערך־על שראוי להעמיד לפני כל ערך אחר. השנים בארה"ב, מדינה שבבסיסה ראיית העוצמה כערך דתי, רק חיזקו את הגישה הזו.
הוא עצמו אמר לא פעם שמשימת חייו היא טיפוח משולש העוצמה הישראלי: עוצמה כלכלית, ביטחונית ומדינית. לא במקרה נעדר שם החוסן החברתי. מבחינת נתניהו, ברמה הלאומית והאישית עוצמה היא הכול, ואסור שעכבות מוסריות יפריעו לטיפוח העוצמה. עכבות הן לחלשים. לפעמים אין ברירה אלא להיכנע להן, משום שכוח בעל עוצמה גדולה יותר כופה אותן עליך, אבל ברמת השיח הפנימי – ראוי להיפטר מעכבות בדרך לעוצמה.
בדיוק לכן נתניהו מעורר כל כך הרבה רגשות סותרים. יש אנשים שמעריצים עוצמה גם כשהיא נטולת עכבות, ויש אנשים – ובהם אני הקטן – שמלאים פחד מעוצמה נטולת עכבות. בהקשר הישראלי הם רואים בה ויתור נורא על האתוס הישראלי המקורי.
העימות בין הישראלים סביב דמותו של נתניהו הוא אפוא עניין עמוק הרבה יותר מעימות בין מחנות פוליטיים – הוא עימות בין שתי תפיסות של הזהות הישראלית הראויה. אבל כדי לנצח את תפיסת נתניהו יצטרכו מתנגדיו להוכיח שאינם מאמצים את התפיסה הנגדית, שמוותרת על העוצמה לטובת המוסר. הציבור הישראלי לא יקנה תפיסה רכרוכית כזאת, בוודאי לא כעת.
