הקולנוע התפתח בעיקר בשפה ויזואלית. אבל כבר מתחילתו, בימים שבהם עוד הוקרנו תמונות בשחור לבן על גבי מסך שמתחתיו ישבה תזמורת נגנים שליוותה את רגעי הדרמה, המוסיקה היא חלק בלתי נפרד מהעלילה. יש רגעים שדווקא הצלילים שמלווים את הטקסט, הם שמספרים את הסיפור באמת. יש סרטים שהפסקול שמלווה אותם הוא יותר ממוזיקת רקע; הוא הלב הפועם של הסרט, דמות סמויה שמובילה את הצופה בתוך נבכי העלילה והרגש. ברנרד הרמן, אחד המלחינים הגדולים של הקולנוע האמריקני הגדיר זאת כך: "המוזיקה חייבת להחדיר את רוחה לסרט, להפוך אותו ליותר אמיתי ויותר חזק ממה שהוא יכול להיות בלעדיה".
המקרה של נועם קליינשטיין ב"אני הנעורים", אלבום EP, השני שהיא משיקה בימים אלה, מבטא בדיוק את זה. האזנה לששת השירים שבו מעניקה תחושה של תסריט כתוב היטב. מעבר להצהרתה שהאלבום מוקדש כולו לקשר שהיה ונגמר ושהשפיע עליה, נועם כותבת על החיים ועל החוויה שלה אותם בשלל ממדים; הגילוי העצמי שלה בתוך מרחב המציאות, אהבה נכזבת, אהבה נחשקת, אהבה אבודה. התבוננות פנימית ומציאת עוגן ולבסוף – התבגרות. קליינשטיין פשוט מספרת לעולם את מה שכל אחד מהנוכחים בו מכיר ועבר, או עובר – חוויה אנושית קולקטיבית של צמיחת קומת האדם.
ניתן לדמות את חוויית הצמיחה לבניין: יש יסודות, שאותם מניחים ההורים; יש קומות ראשונות, שבונות את הסדר הפנימי של איך נחווה כל דבר שיקרה לנו מעתה ואילך; מעליהן יש קומות אינטליגנציה שכלית ורגשית, שיכולות ולרוב צריכות להביא לשיפוצים בקומות התחתונות. וכבר מההתחלה נגלה לעיני כול בניין האדם, והמופע הזה לובש צורה ופושט צורה ככל שאדם צובר חוויות בהילוכו על פני האדמה.
אנחנו אכן חיים בסרט. מצורף לו פסקול של קולות שיכולים ליצור קקופוניה בנפש, או תמה סדורה. כדי לצלוח את העולם הזה על משבריו ורגעיו המרגשים, אנו רק צריכים לספר את הסיפור שלנו נכון יותר. התבוננות פנימית, לרוב כזו שמלווה בעזרה של מסתכל מהצד מסוג כזה או אחר, יכולה לייצר עבורנו "אלבום" שיהיה נעים יותר לשמוע.
קליינשטיין רק בת 23 וכבר חוגגת אלבום שני. מאחוריה שלל הופעות אינטימיות שבהן היא צוברת עוד ועוד ניסיון בימתי, ויוצרת קשר עם הקהל שנערם מאחוריה. יש לה קהל מובחן, צעיר, עם אוזן מוסיקלית איכותית יותר ממה שנוהגים לייחס לדור הזה. יש עדיין דרישה למוסיקה מקורית שיכולה לברוא חידוש בעולם ולא רק לשירי קליקבייט.
לא יכולנו לצפות לפחות מזה מבת לשני נכסי צאן ברזל של המוסיקה הישראלית, רמי קליינשטיין וריטה. היסודות המוסיקליים שלהם טבועים בה וזה ניכר, הרבה מעבר ליכולות הווקאליות שלה; הלחנים שנועם מוציאה תחת ידיה על הפסנתר, הווריאציות שהיא נותנת להם, ההפקה האלקטרונית והעיבודים שהיא בעצמה עמלה עליהם.
אפשר לשמוע באלבום השפעה של מוסיקה לא מקומית ולהתרגש מזו המקומית. במיוחד ב"שיר לאדיר" שכתבה לזכרו של אדיר מסיקה ז"ל, בן זוגה של חברתה של נועם – יולי רייטר. מסיקה נרצח בפסטיבל הנובה ב-7 באוקטובר והציל את חייה של יולי ושל שתי חברות נוספות. את השיר כתבה נועם בהתבסס על כתביה של יולי על מערכת היחסים שלה ושל אדיר, ועל תקופת האבל. ב"אני הנעורים", שיר הנושא, אפשר לשמוע השפעה של אבא רמי. וגם אותה היא לוקחת למקום משלה.
המוסיקה שיוצרת קליינשטיין שונה בנוף הנעורים המצועצע של המוסיקה הישראלית. הייחודיות שלה כנה, והיא משתקפת; חדי אוזן ורגש יכולים לשמוע כמה היא נאמנה לנפש שלה. אני חושבת שאפשר להגדיר אותה כיוצרת נשמה.
עולם משוגע
שירים על המזרח התיכון
- רכבת לילה לקהיר / משינה
- המזרח התיכון / עברי לידר
- זמן להתעורר / הדג נחש
- פה זה לא אירופה / מרגול
- סוריה, לבנון ואני / התקווה 6
- בלב המלחמה / נצ'י נץ'
- שלושה פשעי דמשק / צוות הווי גולני
- אלף לילה ולילה / אום כולתום
- חביב אלבי / סטטיק ובן אל ונסרין
- יאללה יא נסראללה / פרישמן והחלוצים
פו–אפ: מגזין בילבורד קבע שביונסה היא זמרת הפופ של המאה ה–21.
אומנם נותרו כ–80 שנה עד לסיומה, אבל מגזין המוזיקה האמריקני הנחשב בילבורד קבע שביונסה היא מלכת הפופ הבלתי מעורערת של המאה ה–,21 כי "מחויבותה למצוינות הפכה אותה לאבן דרך שאליה משווים את כל שאר כוכבי הפופ במאה הזו". נותרו מאחור – טיילור סוויפט, ריהאנה, אריאנה גרנדה, אדל ובריטני ספירס.
