מכל עלילות הדם שנטוו נגד העם היהודי במשך אלפי שנים, המצאת הפליטים הפלסטינים היא המתוחכמת והמסוכנת ביותר, וזו שעלולה להוביל להרס מדינת ישראל ולשואה שנייה. גם בתקופה שבה נראה שלאמת אין ערך רב, כדאי לבדוק את העובדות. מתי פלשו המהגרים הערבים – ה"פלסטינים" – לארץ ישראל?
העיתונאי סמואל קלמנס, המוכר בעיקר בשם העט שלו מארק טוויין, סייר בארץ ישראל ב-1869 וכתב על כך עבור קוראיו. בין הרהוריו, שפורסמו בספרו "מסע תענוגות לארץ הקודש", כתב כי בדרך מהכנרת להר תבור, "מעולם לא ראינו בן אדם בכל המסלול". על ירושלים, אמר טוויין, היא "משמימה, מלאה באבל וחסרת חיים. לא הייתי רוצה לחיות כאן". בסיכום ביקורו כתב טוויין שהארץ "שוממה ולא יפה".
מחקר שנערך על ידי הפרופסור והדמוגרף מוסטפא עבאסי ממכללת תל-חי, מצא כי בשנת 1890 – לפני יישום המנדט הבריטי – היה לירושלים רוב יהודי מוחלט עם 25,000 תושבים יהודים, 9,000 מוסלמים ו-8,000 נוצרים.
לאחר השתלטותם, ערכו השלטונות הבריטיים סקרי אוכלוסין חוזרים ונשנים. לפי דו"ח שהוגש ב-1937 על ידי ועדת ארץ ישראל המלכותית, הידועה יותר בשם "ועדת הלורד פיל", תוך שש שנים בלבד בשליטה בריטית, האוכלוסייה הערבית בחיפה (בה אני מתגורר) גדלה ב-86%. ביפו גדלה האוכלוסייה ב-62% ובירושלים גדלה ב-37%.
מאיפה הגיעו המוני המהגרים הערבים האלה?
בפרוטוקולים מהוועדה הקבועה של חבר הלאומים ביוני 1935, אנו מוצאים תשובה חלקית למקורם של "הפלסטינים". הוא מתעד ראיון עם תאופיק בי אל-חוריאני, מושל חורן, אזור בדרום סוריה, שאמר כי "בחודשים האחרונים, בין 30,000 ל-36,000 תושבי חורן נכנסו לארץ ישראל והתיישבו בה".
הוועדה הדגישה שהחורנים הללו "למעשה התיישבו" ולא רק ביקרו. רק כדי לקבל פרספקטיבה, מספר הערבים שעלו באופן בלתי חוקי לארץ ישראל מאזור אחד בלבד בתוך חודשים ספורים עלה לאין שיעור על מספר היהודים שעלו לארץ ישראל המנדטורית במהלך שנה שלמה.
זו לא הייתה הראיה הראשונה לכך שהאוכלוסייה הערבית הגיעה במהירות ובאופן לא חוקי לארץ ישראל המנדטורית הבריטית.
בשנת 1930, הרשויות הבריטיות היו מוטרדות כל כך מהגידול באבטלה של מהגרים ערבים בלתי חוקיים בארץ ישראל, עד שהם מינו ועדה מלכותית בראשות סר ג'ון הופ סימפסון לחקור את הנושא. בדו"ח שלו כתב סימפסון: "קצין ההגירה הראשי הבחין שההגירה הבלתי חוקית דרך סוריה ומעבר לגבול הצפוני של פלסטין היא מהותית… ייתכן שיהיה קשה להבטיח מניעת הגירה בלתי חוקית זו, אבל יש לנקוט צעדים לשם כך אם המדיניות המוצעת תאומץ, כמו גם כדי למנוע את התנפחות רשימות האבטלה על ידי מהגרים מעבר הירדן".
האם מנהיגי העולם ידעו, בזמן אמת, את העובדות על ההגירה הערבית הבלתי חוקית האדירה?
בפרוטוקול של ישיבת פרלמנט בריטי במאי 1939, אמר וינסטון צ'רצ'יל: "עד כה, מלהיות נרדפים, הערבים הצטופפו במדינה והתרבו עד שאוכלוסייתם גדלה יותר ממה שאפילו כל יהדות העולם יכלה להרים את האוכלוסייה היהודית". במכתב למזכיר המדינה שלו במאי 1939, כתב נשיא ארה"ב פרנקלין דלאנו רוזוולט כי "…ההגירה הערבית לארץ ישראל מאז 1921 עלתה בהרבה על סך ההגירה היהודית במהלך כל התקופה הזו".
אבל היכן חיו מאות אלפי המהגרים הערבים? במחקר של פרופסור מחמוד יזבק, הוא ציין כי העולים הערבים לחיפה הקימו שכונה בשם "שכונת עזה", אם כי עולים רבים פשוט גרו במקלטים מאולתרים ברחובות העיר. בשנת 1941 פרצה מגיפה. הבריטים פינו את הצריפים המאולתרים הללו וכך שכרו הערבים מערות בוואדי רושמיה, הידוע בעברית כ"נחל גיבורים", הסמוך לעיר.
לאחר ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, חזרו ערבים רבים למדינותיהם הקודמות, אך במקום לאפשר להם להשתלב מחדש בחברה, כלאו אותם השלטונות בירדן ובסוריה במחנות פליטים. שיהיה ברור: מסיבות פוליטיות, מדינות ערב כלאו את "הפלסטינים" במחנות פליטים.
היום, כל העולם יודע שיש "פליטים פלסטינים".
בנאום בפני הפרלמנט ב-1939, הגדיר צ'רצ'יל את ההאשמות שהעם היהודי בפלסטין המנדטורית רודף ערבים כ"תסיסה הניזונה מכסף זר ומודלקת ללא הרף על ידי נאצים ועל ידי תעמולה פשיסטית".
האידיאולוגיות הנאציות והפשיסטיות עדיין בתוקף היום, אך מותגו מחדש כ"פרוגרסיביות". הבלוף של ה"נכבה" הפך ל"עובדה" בחוגים רבים. גורמים אנטישמיים ו"נאורים" המציאו אומה פיקטיבית כדי לקדם את הרס המדינה היהודית. עלילת הדם נגד היהודים וישראל ניצחה.
