א. בעגה המקובלת נוהגים לחלק את יישובי יהודה ושומרון שעדיין לא זכו להסדרה רשמית כיישובים לכל דבר ל"גבעות" ול"חוות". בקווים כלליים ולא לגמרי מדויקים, החוות התיישבו על אדמות מדינה בשטחי סי, והגבעות חשודות על התיישבות באדמות שגם אם הן ריקות – הן רשומות על שם בעלים ערבים עוד מהתקופה שלפני מלחמת ששת הימים. בדרך הטבע, אישיותם, השקפת עולמם וסדרי העדיפויות של המתיישבים בחוות ובגבעות שונים מעט אלו מאלו, ולא נעסוק בהן כאן. נעסוק בחוות עצמן.
ביהודה ושומרון יש כרגע יותר משמונים חוות. בעלי החוות והעובדים בהן – צעירים ממקומות שונים בארץ – עוסקים בחקלאות ומניבים יבול משובח בעבודה עברית מאומצת ומסורה. הם מגדלים גם צאן ובקר, ומוציאים את הבהמות יום־יום למרעה באדמות המדינה. הם עוסקים גם בתעשיית גבינות, יין, שמן וכדומה מיבוליהם. מלבד התעסוקה החיובית והברוכה לצעירים – שלעיתים מתקשים בלימודי עיון מסודרים – הם לומדים בדרך מאתגרת את המצוות המעשיות הכרוכות בניהול משק חקלאי ובמרעה צאן מפי רב החוות המסור.
עיקר־העיקרים: עיינתי במפות וראיתי את מיקומיהן של החוות. הן מונעות כיתור של היישובים שלנו מכוח התפשטות הכפרים הערביים. אלה נוהגים בשיטת גזלת אדמות מדינה, דונם אחר דונם, מסביב ליישובים שלנו, בהתמדה ובמטרה מודעת לכתר אותם, וממילא לא לאפשר בהם חיי ביטחון הנובעים מרצף של יישובים יהודים ומרצף בינם ובין הדרכים הראשיות בואכה ירושלים ובואכה השפלה ואזור החוף. מדינות אירופה ויפן תרמו לצרכים הללו סכומים אדירים בני תשע ספרות, והביאו לגזלת אדמות מדינה במטרה הנזכרת. אם זו תתממש, היא עלולה לרוקן את היישובים היהודיים מתושביהם, להרוס מפעל התיישבות בן חמישים שנה ויותר ולחבר את "הגדה המערבית" עם יותר מ־11 מיליון תושבי ממלכת ירדן – דרך בקעת הירדן עד לרצועת החוף הישראלית הצרה. החוות, בעיקר באמצעות שטחי המרעה הנרחבים שלהן, מונעות זאת, ועדיין דרושה לכך עבודה רבה.
מדינת ישראל, על שלוחותיה הביטחוניות שעיקרן צה"ל, מכירה היום בחשיבותן המכרעת של החוות לשמירת האדמות, ומספקים כל תמיכה אפשרית לנוכחותן של החוות במקומותיהן – שכאמור, מתואמים היטב עם המערכת הביטחונית.
ב. את העבודה החלוצית הזאת עושים במסירות מרשימה קבוצת אידיאליסטים – בעיקר מדור הביניים, המוכנים לכל עבודת פרך – הכוללת גם את אותם צעירים הנזכרים לעיל שבאים לחוות ומסייעים בעדן. הרווח של בעלי החוות זעום, והם עושים זאת מאמונה גדולה, שדרושה מסירות ללא גבולות במאבק נגד המיליארדים שמשקיעות מדינות זרות לטובת התוכנית הפלסטינית. בלי מסירות זאת אנו עלולים לאבד את אחיזתנו באדמה הזאת, נחלת אבותינו מאת השם והסיכוי היחיד להישרדותנו במרחב. מרשימות לא פחות מבעלי החוות הן נשותיהן, המארגנות בתים למופת באמצעים מזעריים – בתים שכולם הכנסת אורחים חמה. הן אחראיות על הילדים ועל לימודיהם, למרות המרחק הגדול מבתי הספר ביישובים הגדולים.
ביקרתי לאחרונה בחוות וראיתי דברים שלימדו אותי רבות, והם נותנים לי תקווה רבה. כך לדוגמה, באחת החוות ניטע כרם בידי בני קיבוצים מעמק המעיינות ומעמק יזרעאל. הגיעו לנטיעות חברים מבית־השיטה, מעין־חרוד ועוד, אנשים הנמצאים בקצה אחר של המפה הפוליטית והתרבותית. הם אמרו שלא ייתנו להבדלים הגדולים לכסות על הגורם המשותף – האהבה לאדמת המולדת – וכאמור, נטעו שם כרם.
ג. אני חושש שבגלל ההסתייגות של רבים מאיתנו מהתנהגות מאוד לא ראויה המתגלה לפעמים בגבעות, אנשים רבים מבדלים את עצמם בתודעתם גם מהחוות – וחבל. החוות הן להערכתי הגשמה אמיתית של הציונות הדתית במיטבה. בשל הקשיים הגדולים בקיומן הן זקוקות לתמיכה, ובראש ובראשונה לתמיכה נפשית וחברתית גלויה, הכוללת את הכרת מפעלן ואת ההזדהות עמו. אין קושי להוציא נסיעה מאורגנת אליהן.
לעניות הבנתי, עלינו להגיע למציאות של "יישוב מאמץ חווה" בכל החוות וביישובים משני צידי הקו הירוק. אימוץ כזה יכלול מן הסתם דברים רבים, לפי בחירת היישוב והחווה. הנושא שבו בקעה את אוזניי השוועה החזקה ביותר היה השלמת מניינים בחגים בכלל, ובימים נוראים בפרט. איך נוכל לשבת בשקט כשבחווה ציונית בודדת כזאת נאלצים ההורים להתפלל עם ילדיהם בראש השנה וביום הכיפורים ללא מניין?
הרב יעקב מדן הוא ראש ישיבת ההסדר הר עציון באלון־שבות
