הכתבה החשובה והמטלטלת של יהודה יפרח, חושפת טפח מהנעשה בתוככי הציבור החרדי ומערכת היחסים שהוא מנהל עם הציבור הכללי במדינה. ואולם כמי שנמנה בעצמו על המיינסטרים של עולם התורה החרדי, אשמח להעיר ברשותכם כמה הערות:
לדעתי ישנה הפרזה מסוימת בהצגת הציבור החרדי כמנותק וחסר אכפתיות לנעשה בעם היהודי. זה נכון רק לחלק מאוד מסוים בציבור, שהוא אכן שמרני ומנותק בתכלית. רוב הציבור החרדי לא נמצא שם, והוא חש רגשי קרבה לציבור הכללי בכלל ולציבור הדתי־לאומי בפרט. לא רבים נותרו אדישים מול הקורבנות הרבים שהקריב ציבור זה בשנה האחרונה, גם אם אין די בזה כדי להניע אותם לעשות מעשה בעצמם. יש גם פער משמעותי בין המבוגרים בני הדור הקודם, לצעירים שגדלו בדור הנוכחי ומחוברים הרבה יותר להוויה הישראלית. כך שלא נכון להתייאש מראש ולהחליט שאין סיכוי לעתיד המשותף של כל בני העם היהודי בכלל וציבור שומרי התורה בארצנו בפרט.
כאשר הבעיות מועצמות יתר על המידה, אזי גם הפתרונות המוצעים לוקים בהקצנת יתר. אני מבין בהחלט לליבם של משתתפי השיחה, שמתוך שיחם וכעסם על המצב הנוכחי הציעו הצעות רדיקליות לפתרון המצב. אולם כעס איננו תכנית עבודה, וטעות חמורה תהיה זו, הן מן הבחינה המוסרית והן מן הבחינה התועלתנית, ללכת בדרך של "הענשת" הציבור החרדי על אי נשיאתו בנטל מטעמים אידיאולוגיים.
בעיניי, הדרך הנכונה ללכת בה איננה של קנסות בסגנון מניעת רישיון נהיגה או יציאה לחו"ל, אלא שינוי יסודי בחוזה הכלכלי בין המדינה לאזרחיה, באופן שיתאים טוב יותר למציאות הנוכחית שיש בה פער כה גדול בין הציבורים השונים במידת הנשיאה בנטל. כוונתי להגדלה משמעותית של הוצאות שתכליתן תגמולים לנושאים בנטל הצבא, והקטנה דרמטית של הוצאות רווחה למי שאינם נושאים בנטל זה, בכל סוגי ההטבות שהמדינה מחלקת לאזרחיה שהן בבחינת צדקה וחסד.
בני הציבור החרדי, ככל אדם בעולם, מגיבים גם הם לתמריצים כלכליים, ותמריצים כאלו, כשייקבעו בצורה נאותה, עשויים בהחלט לגרום לרבים מהם להטות את ההגה לכיוון של השתלבות בכלכלה ובצבא. במילים פשוטות, הרעיון הוא להעביר את מדינת ישראל להתנהלות כלכלית יעילה וצודקת יותר, כפי שדוגל הימין הכלכלי מאז ומתמיד.
מקור ראשון, כעיתון ימין, מתאים ביותר לקדם את הרעיון היסודי שהמדינה איננה השמרטף של אזרחיה, אלא רק מסגרת גג לקידום ושמירת האינטרסים הציבוריים והלאומיים. למשל, אין סיבה בעולם שמדינה בעלת ילודה גבוהה כמו ישראל תמשיך להשקיע מיליארדים בקצבאות ילדים ובמענקי לידה, מה שמהווה הטבה ברורה למשפחות ברוכות ילדים. אין זה מתפקידה של המדינה לעודד ילודה כשם שאין זה מתפקידה לעודד אי־ילודה. היא לא אמורה להתערב בעניין לשום צד.
אפשר להביא כדוגמה גם את הטבות המס המפליגות למשפחות לפי מספר ילדים, כך שבפועל רוב המשפחות החרדיות פטורות מתשלום מס הכנסה. זאת בניגוד למסורת הפסיקה ההלכתית שתשלומי מיסים נקבעים גם לפי מספר הנפשות, מאחר שחלקה של כל משפחה בהוצאות הציבוריות גדל בהתאם למספר הנפשות שבה.
במובנים רבים, ההצעה הנזכרת אינה שונה מעשית ממה שהציעו משתתפי השיחה בכתבה, אולם כמה רב ההבדל במישור העקרוני. בעוד שמדיניות של הענשה לא תתקבל בשום אופן בברכה אצל אף ציבור בעולם, ובצדק, מדיניות של צמצום ואיזון כלכלי צודק יותר, המלווה בהסברה מתאימה על האילוצים שגרמו לה, עשויה בהחלט להתקבל אצל מי שליבו אינו ערל ואוזנו אינה אטומה לצורכי השעה. נדמה לי שרוב החרדים עונים להגדרה הזאת.
