בדידי הווה עובדא. בי היה מעשה. גילי כגילם של אהוד פירר ושל גיבוריו גידי ויואש. שנה יותר מהם, אם לדייק. בכמה סצנות בסיפור הזה ממש הייתי. אחרות קרו לאנשים סביבי. הכרונולוגיה דומה, וגם הגיאוגרפיה. הייתי באוטובוס כמו ההוא, מתחילת הספר ממש, כשגידי עוד בתחילת התיכון. אם כי בנסיעה של בני עקיבא צפונה, ולא דרומה למדבר כמו בסיפור. הטייפ שעירוניסטים מסניף מסוים הכניסו לאוטובוס ניגן בדיוק אותו להיט של הזמר אדם שניגן הטייפ בסיפור. אם כי, בחייאת, "משוטט ברחוב במתח, תר בכל חלון". "תר", לא "אור"! והעיר באותו שיר גוססת, לא נוצצת. נראה שגם בהמשך הספר, אל תוך שנות התשעים ואופנותיהן הרוחניות, והלאה משם, אם יש אי־דיוק בפרטים זה ברמת האור־במקום־תר. מה שחשוב מדויק.
פירר כתב לנו ביוגרפיה של דור. דור באגף מסוים של החברה הישראלית, ועדיין דור. ביוגרפיה רוחנית, נפשו של דור, אבל לא רק. הסיפור עובר ברבות מהתחנות המתבקשות, היסטוריות ורוחניות. אוסלו, לבנון, צבא, ישיבה, קוקיזם, ניאו־חסידות, דיבורים על תורת ארץ ישראל, הר־המוריזם, התפתחות הרצף הדתי־דתל"שי, ומגמות אינטלקטואליות רחבות יותר כגון הפוסט־מודרניזם האקדמי והניו־אייג'. הנה קטע אחד לדוגמה, המראה לנו שהמחבר בא מבפנים ויודע גם להתבונן כמו־מבחוץ; שהוא יודע על מה הוא מדבר, אבל גם מנסה לתת לזה שם וזמן וצבע:
לקראת אמצע זמן קיץ כבר היה ברור שמשהו קורה בישיבה. רוחות של שינוי עמדו באוויר. בתחילה זה בא לידי ביטוי רק בספרים שעל השולחנות. הכרכים המעוטרים בזהב של השפת אמת או של רֶבּ צדוק. ספרי התניא הצהובים, הדקים ומסבירי הפנים. תמונות הנוף הזוהרות ושלל הצבעים הפסיכדליים של ספרי ברסלב. אחר כך זה זלג גם אל אוצר המילים. ספירות, פרצופים, תיקון השכינה, אורות וכלים, האי־-סוף ברוך הוא. בתחילה מי שביטא את המילים הללו היה עושה זאת בשקט, בטון כמעט מתנצל. בוחן תוך כדי דיבור את הרושם שהן עושות על מאזיניו. אחר כך אנשים החלו להדגיש אותן. כביכול עצם השימוש במושגים הללו העיד על כך שהחזקת בידע מסוים, שהשתייכת למועדון מסוים, מועדון שהכניסה אליו לא הייתה נגישה לכל אחד. בהמשך הן פשוט הפכו לחלק מאוצר המילים בישיבה. כמו גברא וחפצא, סגולת ישראל, האידיאה האלוקית ויישור קו.
המסע דרך המגמה הרוחנית הזאת ועוד רבות אחרות נעשה בעזרת שני גיבורים עיקריים, גידי ויואש כאמור. כל אחד מהם עובֵר, אם כמשתתף פעיל אם כמתבונן, בכמה וכמה תחנות כאלו. כלומר, אין מדובר בהתגלמויות של שתי תפיסות רוחניות בשתי דמויות, אלא בשני אנשים משתנים שהניגוד ביניהם אינו בהכרח רעיוני, אלא דווקא אישיותי. האחד טוטלי, השני הססן. בהתאם לכך, האחד מתפוצץ בגדול, השני דועך בקטן. ואת מה ששניהם לא מספיקים כדי לבטא, ממלאות דמויות משנה. אלוף אלעזר שטרן כאן, לכאורה, בדמות האלוף ברגמן. וגם המשוררת, או הקולנוענית, עם הארץ השטוחה.
אופנות הרוח של הימים ההם
אמירתו של רבי נחמן מברסלב "אומנם אתם אנשים כשרים, אך לא לזאת הייתה כוונתי… רציתי שתהיו כחיות הנוהמות ביער לילות שלמים" – אמירה המצוטטת בכותרת הרומן בחלקה, במוטו שלו במלואה, ועוד כמה פעמים במהלכו – מתגלה בספר, שלא במפתיע, כלא ריאלית במיוחד. אופציית החיות הנוהמות ביער כל הלילה, אנשי הנפש והלב הזועקים את תשוקתם לאל, אופציית ה"אנרכיסט, משורר, נביא" כדברי גידי, מתרסקת לתנודתיות קיצונית ודיכאון חריף שסופו מי ישורנו במקרה הרע; ובמקרה הבינוני, להתברגנות לא מזיקה שבה "הילד שבזרועותיי שוב הפך לתכלית הקיום, עילת העילות, הדבר שעצם היותו מצדיק את כל תלאות החיים", התברגנות משפחתית שסופה להתפרק בגירושים.
שמותיהם של שני הגיבורים אומרים דרשני. נדירותו של השם יואש בימינו, מן הסתם מפני שהוא מזכיר ייאוש, מפנה אל השם הזה את תשומת הלב. בהצטרף לגידי, עולה על הדעת השופט גדעון בן יואש.
גדעון שלנו, גידי, הוא טיפוס שהולך עד הסוף, טיפוס של אוונגרד מובחר ובודד, כגדעון השופט שהסתפק בלוחמים מתי מספר. אנו פוגשים אותו תחילה כנער בבני עקיבא שאין לו טיפת סבלנות לרוחניות או תיאולוגיה, ועיניו נשואות אל היפה בבנות הסניף; בהמשך אנו לומדים שהוא אף עבר בנעוריו תקופה של אי שמירת מצוות. אך פגישתנו הבאה איתו, שהיא גם פגישתו הראשונה עם יואש, היא בגלגולו הבא, כלמדן־סגפן המצטרף לישיבת ההסדר שיואש לומד בה. "יש רק דרך אחת לחיות חיים בעלי משמעות בתוך העולם הזה", הוא סבור, "והדרך הזו היא להקדיש את חייך לתורה. לא תורה ועבודה, לא תורה עם דרך ארץ, רק תורה". בעיני יואש, גידי רוחש "בוז עמוק כל כך כלפי העולם וכלפי כל מי שמאכלס אותו". אך אנחנו רק בתחילתה של רכבת הרים. גידי עוד יעבור תקופות של התמכרות לפילוסופיה, לבטן־גב בסינַי, לבודהיזם, לאנרכיזם דתי ועוד, עד להתמוטטות נפשית.
השם יואש, לעומת זאת, ניתן כאן לנַער, בחור ואיש שהולך בקטנות. לא מתוך גאווה ותחושת ייחוד, כגידי, הוא מתבודד, אלא בשל רתיעה וביישנות. הוא יתום מאם, ואביו, איש מרוט למדי, נוטה לייבש אותו בהטפות דלוחות. בישיבה הוא נושא עיניו אל גידי המתמיד ופונה אליו, כמו גם אחרים, לקבל את עצותיו האישיות. אין הוא מיואש, אך תקוותיו צנועות. בהמשך, בהיותו סטודנט למדעי הרוח, מקיפות אותו אופנות הרוח של הימים ההם, פוסט־מודרניזם אנטי־תבוני ומיני רוחניות אי־רציונלית, אך אינן חודרות את שריונו. הוא לא רוצה שחייו "ייראו כמו אלו של גיבוריו של [יעקב] שבתאי", המתהלכים בארץ נבוכים וממורמרים וציניים (ואשר מחבר רומן זה היטיב לאפיינם בכתיבתו העיונית); אבל אין הוא בטוח שהוא יודע איך יוכל, בבינוניות המובנֵית שלו, לברוח מחיים כאלה.
בפגישתו עם גידי באחד מגלגוליו של האחרון, כהוגה דעות מתבודד, הוא מרגיש כי המילים של גידי "קשות, יבשות, חסרות פשר. מילים שנערמו זו על גבי זו ויצרו מגדלים. מגדלים דקים, שבריריים, מכוסים באבק. עשויים ממושגים ורעיונות וספרים ישנים ובדידות. מתנשאים לגבהים עצומים ומאיימים לקרוס בכל רגע". יואש, לעומת זאת, הוא האיש הבורח מאש. או מחמיץ אותה, כפי שהוא עצמו מנסח זאת. שירותו הצבאי הקרבי עבר בלי תקריות אש, וגם חייו. אל תקרי יואש אלא לא־אש.
הקוצקער והמשכיל בני ימינו
כי אכן, גם סתירות פנימיות יצק המחבר בתוך כל אחד משני גיבוריו הראשיים, וזה אחד הדברים המרחיקים את הרומן שלו מלהיות רומן־רעיונות או מחזה־מוסר. כאמור, השוני בין שני הגיבורים הוא בעיקר בטמפרמנט, לא בהשקפת העולם המתחלפת. האופי הכמעט־מוכּר־מהחיים של הרומן בא לו מכך, וגם מכך שאין בו צירופי מקרים מדהימים ומפגשים נטולי הסתברות, אלא יש בו אנשים שאולי הכרנו כמותם. את גידי למשל, ברוב־ככל הקצנותיו התזזיתיות, ילווה המוטיב שהבליח בנעוריו, של היקסמות מנשים יפות שאין לו רשות אלא לראותן בלבד; היקסמות המצליחה לפעמים לבלע עליו את דעתו ולסכסך עליו את נפשו. יואש, מצידו, כדרכו של מי שאינו יודע מה הוא רוצה מעצמו, יחיה גם הוא כששלהבת הנר של אופיו הפושר תטיל סביבו צל מפרפר של ערעור עצמי, רפיון וכישלון.
וכמו כדי להתגרות במי שינסה לקרוא את גידי ואת יואש כנציגיהן של שתי אסכולות רעיוניות, הגדעונים והמיואשים, שיכל המחבר את ידיו בבוחרו להם שמות משפחה. מורגנשטרן ומנדלסון. זה מעניין: שני השמות דומים, מתחילים ב־מ' ונגמרים ב־ן', מונים שלוש הברות סגורות שהראשונה בהן מוטעמת, אשכנזיים במפגיע, עשויים כל אחד משתי מילים ביידיש, אבל יותר מכול מזוהים עם שניים מגדולי המחשבה היהודית. מורגנשטרן, שפירושו כוכב השחר, הוא שם משפחתו של רבי מנחם מנדל מקוצק. אותו סנה־בוער ושָׂרָף שהתפרסם בתובענותו מעצמו ומאחרים, באמירותיו החריפות, בהסתגרותו רבת השנים, בשורפו את כתביו, ובין היתר גם במימרה שבאמצע הדרך הולכים סוסים ואילו בני אדם אמורים ללכת בקצוות. במין התעמרות דווקנית בקורא המבקש סמלים ברורים, מורגנשטרן הוא דווקא שם משפחתו של איש האמצע בחבורה, יואש.
מנדלסון, לעומתו, הוא שם משפחתו של הקוצקער בן ימינו, גידי. השם מזוהה כמובן עם משה מנדלסון, הנחשב לאבי תנועת ההשכלה היהודית. אדם שומר מצוות, יש לומר, אורתודוקסי במונחי זמננו, ועם זאת מתרגם התורה לגרמנית ומחלוצי הפנייה היהודית אל חוכמת העמים במדעי הרוח. לגידי הייתה תקופה קצרה כזאת. תקופת ההשכלה הגידית. תקופה של תובנה כי ההתמסרות לגמרא בלבד אין בה די, ושל התנפלות רעבתנית על הספרייה באוניברסיטה. אך ההתנגדות לתבונה הרציונלית חזרה אליו, ובגלגולו האחרון הוא אף נהה אחר אי־רציונליות כעיקרון מוביל. גידי מנדלסון, ברוב גלגוליו, מסמל את מרב ההתרחקות האפשרית של הציוני־דתי ממה שמכונה השכלה ומזוהה עם משה מנדלסון.
והרומן עצמו, מהו? גידי מנדלסון או יואש מורגנשטרן? יואש הנעבעך הוא בוודאי הבן המועדף. הוא לא הגיע רחוק, אבל גם לא שילם על שאפתנות רוחנית בחיי בדידות ועליבות שסופם טירוף הדעת. הקטעים הססגוניים בספר באים ברובם מכיוונו של גידי, אך הוא והם מתגלים כחסרי תוחלת. ברוחו, אין הספר מנסה להיות חיה הנוהמת ביער. הוא נגמר, מעניין לראות, בסצנת יער. אבל זאת סצנה של שיחה, שום חיה ושום נהמה ושום לילה. משפטי הסיום שלה, הגיגי יער של יואש, ממחישים את הזהות שהספר מבקש כמדומה להתוות בין מינוריות לבשלות:
בין המוני הסיפורים המשוטטים בחלל העולם, סיפורים המלאים בתשוקה ובבדידות ובשיממון ובאמונה ובאלימות ובגעגועים וביופי ובהחמצה, יש מקום גם לסיפורו של גידי מנדלסון, ואולי אף לזה של יואש מורגנשטרן. היושב בשמיים כבר ימצא לכל הסיפורים הללו פשר.
מילים אחרונות אלו, השולחות אותנו לעגנון ולסיומי אחדות מיצירותיו, אך יורדות כמחצית הדיוטה לעבר הדיבור החי (באמצעות נגיעה קטנה בדמות המילה "כבר") – ובכן, מילים אחרונות אלו מזכירות לנו לומר דבר גם על סגנונו ועבריתו של הרומן הזה. עד כאן לא התייחסנו אליהם, כי הם שקופים כמעט. לטוב ולמוטב, שפתו של הספר אינה מבקשת תשומת לב. היא פשוט השפה המתבקשת. בצלילות, בשיוט חלק בין סגולותיו של הספרותי־היפה ובין מכמניו של הדיבור החי והקיים, באבחנה דקה בין שפתו של מספר בגוף ראשון לשפתו של מחבר בגוף שלישי, בחיקוי נאות של סלנג תקופתי וברהיטות נטולת מניירות, לשונו של הספר היא משרתתו הנרצעה אך הנאווה של הסיפור.
