האם אחרי השבר אפשר לבטוח באב שבשמיים, או בנפש אנושית אחרת?

ספר שיריו השני של אבישי חורי מתחיל בנקודת חוסר האמון והאמונה: האמון בפלא שבמציאת אהבה, והאמונה הדתית השבורה שפוקדת את האדם ברגעי כיסופים וגעגועים בלתי צפויים, למרות הניסיון להשאירה מאחור. שתי נקודות השבר האלה יושבות על בקע נפשי עמוק – האם אפשר לבטוח בדמות האל, האב שבשמיים שרואה את כל מעשי האדם, ומאפשר בשתיקתו את המעשים הנוראים מכול? והאם אפשר לתת אמון בנפש אחרת אחרי שזו נשברה בידי קרובים שבקרובים?

שירתו של חורי נולדת מתוך ביוגרפיה קשה ועוסקת בה, אבל ממריאה הרחק מעבר לה. אפשר להתחקות בה אחרי הסיפור, אך פרטיו המעטים אינם העיקר של כתיבתו, אלא הניסיון העיקש, ההרואי בנחישותו ובעדינותו, לחבוק את הילד השבור ולהעניק לו גאולה ורפואה.

הספר (הערוך לעילא בידיה האמונות של המשוררת טל ניצן) נע בין שירי אהבה יומיומיים, נוגעים ללב, על אהבה ביתית וביטחון, שהשגרה המתוקה שבהם עשויה להיפרם בכל רגע בידי התפרצות החומר הפנימי של הצער ובידי חוסר האמון בעצם האפשרות של האהבה, עד הניסיון להחריב כמעט במודע את התא הביתי, כדי להמשיך ולקנן במחוזות השבר. חורי כותב שירים המדובבים את שפת התהומות שנפערת שעה שזיכרון הילדות נפתח: ״אֲנִי מְגַדֵּל בְּתוֹכִי בּוֹר, כְּמוֹ הֵרָיוֹן הָפוּךְ. / עֶצֶב צוֹמֵחַ בִּתְעָלוֹת מֹחִי, שׁוֹלֵחַ / גְּרוּרוֹת מִתּוֹךְ עֵינַי וּכְבָר אֵינִי בָּטוּחַ / מִי הַטַּפִּיל וּמִי הַפֻּנְדְּקַאי". אלא שקווי שבר גיאולוגיים ופסיכולוגיים הם מקומות פורים ביותר, וערבוב השדות שבין הילד הבוכה החי בתוך המבוגר הבונה את חייו הוא גילוי עמוק של אהבה וחסד.

המשוררת זלדה כתבה פעם כי ״הֶעָבָר מִתְנוֹעֵעַ בְּתוֹךְ הַהוֹוֶה״. בני אדם הם יצורים זוכרים שמקדישים את חייהם לניסיון לשכוח, אך כמו אשת לוט שנידונה תמיד להביט במקום ההפיכה, אי אפשר להשאיר את ילדותנו מאחור. שירתו של אבישי חורי עוסקת ברגע שבו המשורר מביט בילדותו ומנסה שלא להיהפך בכוח הצער והילד הבוכה שבקרבו, משום שאין העבר חתום והוא חי ופועם בקרבנו גם בהיותנו מבוגרים. החמלה הנדרשת מאיתנו כבוגרים היא זו שתצליח להושיט אולי יד, ולחלץ את הילד הבוכה מתוך החשכה.

הַזְּכוּת לֶאֱכֹל לֶחֶם. / לְהַרְגִּישׁ שְׂפָתַיִם עַל הַגַּב. / לְהִתְעוֹרֵר בְּתוֹךְ גּוּפִי בְּלִי לְהִבָּהֵל / אֶל פִּתְחֵי הַיְּצִיאָה. / לִהְיוֹת מוּבָן מֵאֵלַי, כְּמוֹ גֶּפֶן, / כְּמוֹ עֲרָפֶל, כְּמוֹ עֶצֶב לְטַפֵּס / בְּמַעֲלֵה גָּרוֹן שֶׁל מִישֶׁהוּ / בְּלִי לְהִשְׁתַּנֵּק. / לִגְזֹל חַמְצָן מֵאַסְפָּקַת הָעוֹלָם / לְהוֹלִיד כְּאֵב בְּרֶחֶם אִמִּי / לְהִשְׁתַּחְרֵר מִלְּפִיתַת הַמֶּלְקָחַיִם / עַל צַוָּארִי / לָצֵאת עֵירֹם אֶל פְּלֻגּוֹת הַשּׁוֹטְרִים שֶׁל הַכָּרָתִי לִצְרֹחַ / זוֹ אַף פַּעַם / לֹא הָיְתָה אַשְׁמָתִי.