הפרשה ששינתה את פני הגיור ויצרה משבר אמון שטרם שוקם

ב"יום שאחרי" המלחמה נצטרך לשוב לסוגיית הגיור והעלייה הלא־יהודית: כיצד נכון להתמודד עם חצי מיליון לא־יהודים (שאינם ערבים) החיים איתנו? איך אפשר להקל על גיור משפחות מעורבות, חלקן מזרע ישראל, כדי למנוע התבוללות ולחזק את קליטתן בארץ? אחד הפתרונות המתבקשים היה לערוך את הגיור בחו"ל, לפני העלייה לארץ ולפני שטרדות הקליטה יסיחו את דעתם של העולים.

ואכן, בעבר התקיים גיור מסודר בדרך לישראל. בשנות החמישים והשישים, רבים מהעולים, במיוחד ממזרח אירופה, לא היו מגיעים ישירות ארצה אלא תחילה למחנות מעבר, ומשם עלו בצורה מרוכזת. הסוכנות היהודית, שריכזה את פעולות העלייה, הסתייעה ברבנים מקומיים והציעה גיור למעוניינים. כך הוקם מערך גיור במחנות המעבר במרסיי ובווינה, שעולים רבים התרכזו בהם. הגיור נערך בידי רבנים מקומיים שהוכרו על ידי הרבנות הראשית, ובאמצעות רבנים שליחים מישראל. הוא הושלם בצורה נוחה, בזמן שהמתגיירים היו פנויים לכך ובעלי מוטיבציה גבוהה.

מדוע הופסקה פעילות זו? אחת הסיבות המוצגות לכך היא התנגדותן של מדינות כמו הודו (בעליית בני המנשה) ואתיופיה (עולי הפלשמורה), שסירבו לאשר מעורבות זרה בהמרת דת של אזרחיהן. ואולם סיבה זו אינה מספקת. התשובה המלאה טמונה בפרשה דרמטית שהתרחשה בווינה בשנים 1970־1971, ועוררה סערה גדולה בעולם היהודי.

באתוס החרדי התקבעה הפרשה כסמל לגיורים מפוקפקים ו"סיטוניים" שיש להילחם נגדם. ואולם האמת הייתה הפוכה: הגיורים היו הלכתיים, מדודים, ובגיבוי רבני מלא. פרשת גיורי וינה משקפת את הצד המכוער של הפוליטיקה הדתית והרבנית, כאשר אינטרסים אישיים ומפלגתיים הובילו לקמפיין שקרי המהדהד עד היום. זהו גם סיפורם של קנאים הנאבקים בשם "האמת" הטהורה, אך אינם מסוגלים להציע פתרונות למציאות מורכבת.

פרשה זו, ששינתה את עולם הגיור, לא זכתה עד כה למחקר מעמיק. ספרם של הרבנים־החוקרים ד"ר בועז הוטרר וצוריאל חלמיש, "פרשת גיורי וינה", שופך אור חדש על הנושא (גילוי נאות: הספר מסתמך על הפניות רבות למחקר שערכתי בנושא מדיניות הגיור הישראלית). בשעה שחלק מהמחקר האקדמי הנוכחי עוסק ב"תיאוריות" כלליות, מחקרם המופתי של הוטרר וחלמיש מצטיין בניתוח דקדקני המבוסס על איסוף אלפי מקורות ארכיוניים, והצלבתם עם מקורות נוספים.

הרבי מלובביץ' הוביל התנגדות

הנה הסיפור בתמצית: מערך הגיור בווינה הוקם בסוף שנות השישים, בדומה למתכונת של מערך הגיור במרסיי, שגייר בהצלחה עולים בדרך לישראל. המערך התנהל בפיקוח אנשי מחלקת העלייה של הסוכנות, בהם הרבנים שמאי גינזבורג ומרדכי קירשבלום, ובאישורו של הרב הראשי לישראל, הרב אונטרמן. בראש המערך בווינה עמדו שני רבנים: הרב עקיבא אייזנברג, רבה הראשי של וינה, שהיה מזוהה עם המזרחי אך נחשב ליברלי מדי בעיני מבקריו. על מנת לבצר את כשרות הגיורים הסכים הרב חיים ירחמיאל גרינפלד, הרב החרדי המקומי וחבר הנהלת אגודת ישראל העולמית, לפרוס את חסותו על הגיורים ולוודא שהם מתנהלים כהלכה. ואולם בשל עימותים פנימיים מול חסידי סאטמר בווינה, הרב גרינפלד לא פרסם בפומבי את תמיכתו בגיור בווינה.

גיורי וינה פעלו בהצלחה במשך כשנה, ובמהלכה גוירו עשרות מועמדים כהלכה. עם זאת, באמצע שנת תש"ל (1970) החלו להתפשט שמועות, ככל הנראה ביוזמת חסידי סאטמר, על כך שבמחנה המעבר הווינאי נערכים גיורים המוניים שלא כהלכה. השמועות היו עשויות לשקוע במהרה, אך איתרע המזל ובאותה שעה התחולל דיון סוער בכנסת על שאלת הגיור בחוק השבות, והנושא הפך לשיחת היום בעולם היהודי בישראל ובתפוצות. בתיקון לחוק השבות, שאושר ב־1970, נקבע שיהודי הוא "מי שנולד לאם יהודיה או שנתגייר", אך לא הוגדר סוג הגיור שהמדינה מכירה בו. תוספת אחרת לחוק המתוקן הייתה סעיף 4א, הידוע כ"סעיף הנכד", שהרחיב את הזכאות לעלייה גם לבני משפחה לא־יהודים, עד הנכד ואשתו.

תיקון חוק השבות עורר דיון סוער. אחד ממובילי ההתנגדות היה הרבי מלובביץ', שניסה במשך שנים, ללא הצלחה, להביא לשינוי החוק ולהוסיף לגיור את המילה "כהלכה". הרבי טען שהיעדר המילה "כהלכה" הוא "גזרה שמעולם לא היתה כמותה", הפוגעת בצביון היהודי של עם ישראל.

על רקע המאבק סביב הוספת המילה "כהלכה" לחוק השבות, פרצה פרשת גיורי וינה. הרבי מלובביץ' נרתם למאבק כנגד מה שכינה "שערוריית" הגיורים בווינה, וטען כי מערך זה, שכונה על ידו "בית חרושת לגיורים", מדגים את הצורך הדחוף בתיקון החוק. בשיחותיו הפומביות דיבר הרבי על "גויים שנמצאים עכשיו בארץ ישראל", שהגיעו מווינה. הרבי הפעיל את חסידיו, ואלה החלו במסע יחסי ציבור ולחצים על חברי מועצת הרבנות הראשית במטרה להכפיש את הגיורים ולהפסיקם, ובכך להביא גם לתיקון חוק השבות.

הפסקת הגיורים בחו"ל

ואולם המציאות הייתה שונה לחלוטין מהשמועות. בווינה התגיירו רק 54 איש, וכל הגיורים נערכו תחת פיקוחו של הרב החרדי גרינפלד, בשיתוף רבני הסוכנות היהודית. הרב הראשי אונטרמן, שהיה בסוד העניינים מלכתחילה, ניסה להכשיר את הגיורים כפתרון להמשך העלייה הלא־יהודית, אך לא עמד בלחצים האדירים שהופעלו עליו. כפשרה, נשלחה משלחת רבנים לבדוק את כשרות הגיורים, אך הבדיקה נערכה באופן חלקי ומתוך גישה חשדנית מראש, ללא שיח עם רוב הרבנים המגיירים. כתוצאה מכך, דו"ח המשלחת היה שלילי. הכינויים "שערורייה" ו"בית חרושת לגיורים" המשיכו להתפשט בציבור, ותרמו לערעור נוסף של אמינות הגיור.

השלכות הפרשה היו חמורות. מועצת הרבנות הראשית החליטה שלא להכיר בגיורי וינה אלא לבחון כל גיור לגופו. למיטב ידיעתי הייתה זו הפעם הראשונה בהיסטוריה שבה הוחלט לבטל דה־פקטו גיורים שנעשו במסגרת רבנית אורתודוקסית. ההמשך היה קשה אף יותר; הגיורים בחו"ל נפסקו לחלוטין. רבנים מקומיים, כמו במרסיי, חדלו לגייר עולים מחשש להשמצות. בתי דין לא נתנו עוד אמון ברבנות הראשית, מחשש שזו תתקפל מול הלחצים החרדים.

פרשת גיורי וינה הביאה להכתמת הגיורים הממלכתיים, ופגעה באמון הציבור במערך זה. למסע ההשמצות, שהובל על ידי תנועת חב"ד, הצטרפו בהמשך גם הרבנים הליטאים ואנשי אגודת ישראל. אמנם במהלך הפרשה זרמים אלו שמרו על שתיקה יחסית מתוך כבוד לרב גרינפלד, איש המחנה שלהם. אולם עם תום הפרשה החלו הליטאים לקדם מסע יחסי ציבור נגד מה שכינו "שערוריית הגיורים המזויפים". למעשה, מסע ההשמצות שהחל בגיורי וינה לא הסתיים מעולם.

הפרשה הווינאית, בצד פרשיות גיור נוספות שאירעו באותה תקופה (כמו פרשות האח והאחות והלן זיידמן), הפכו את הגיור מסוגיה הלכתית לנושא פוליטי ומחנאי. אמנם עדיין מתקיימים גם ויכוחים הלכתיים מעמיקים בנושא הגיור, ומתנהל דיון לגיטימי וראוי, אולם מאז פרשת גיורי וינה השיח הציבורי והדתי בנושא מזוהם בהשמצות ובשקרים.

לא לוותר על רבנות ממלכתית

לפני כשנתיים זכיתי להיות חלק מצוות שכתב את הצעת החוק לגיור ממלכתי. ההצעה, שהובלה על ידי שר הדתות מתן כהנא, נועדה להרחיב את אפשרויות הגיור גם לרבני ערים, תוך שמירה על סטנדרטיים הלכתיים ומקצועיים. עם זאת, נדהמנו מהיקף השקרים שהפיצו מתנגדי החוק. כך לדוגמה, אף שנכתב במפורש בהצעת החוק שרבני ערים לא יוכלו לגייר מי שאינם אזרחי ישראל, המתנגדים הפיצו סרטונים שבהם נטען כי החוק יביא לגיור מסתננים ועובדים זרים. כך קרה גם בפרשת ביטולי הגיורים של הרב דרוקמן ובשאלת הגיור הצבאי. כאז כן היום, חלק ממתנגדי הגיור אינם מהססים להפיץ שמועות וטענות שקריות, והכול על גבם של המתגיירים, שנקלעו בעל כורחם למלחמות היהודים והרבנים.

פרשת גיורי וינה מדגישה, לצערי, גם את הצורך בגישה ביקורתית כלפי רבנים גדולים. הרבנים, ובראשם הרבי מלובביץ', לא "הוטעו" על ידי עסקנים, ולכל הפחות יכלו לברר את האמת בקלות יחסית. ואולם משיקוליהם שלהם הם בחרו להמשיך וללבות את האש. למרות הקושי לכתוב זאת, חשוב להכיר בכך שגם רבנים גדולים אינם חסינים מלחצים וממוטיבציות שאינן ענייניות.

יתרה מזו, הרצון לשמור על כבודם של רבנים עלול להוביל לתוצאות שליליות אף יותר. הוטרר וחלמיש מראים כיצד ראשי הסוכנות היהודית נמנעו מלהשיב מלחמה כדי לא להביך את הרב אונטרמן והרבנות הראשית. אלא שענוותנותם עמדה להם ולנו לרועץ. הנרטיב השלילי סביב הגיור התקבע, וגיורי חו"ל הופסקו. ייתכן שאם היו נאבקים לחשוף את ההסכמות ואת האמת המלאה, אפשר היה לעמוד בלחצים ולהגן על הגיורים בדרך לישראל.

מאבקי הגיור, לצד מאבקי דת ומדינה נוספים, הביאו רבים להתייאש מרבנות ממלכתית. בשנים האחרונות נפתחו בתי דין פרטיים לגיור, בצד יוזמות לחתונות פרטיות, גם הן שלא במסגרת הרבנות (ואף בניגוד לחוק). לטעמי מדובר במהלך בעייתי ביותר. אם כל קבוצה תקים לעצמה מערך גיור או נישואין פרטי, נתפצל לקהילות נפרדות כמו בגולה. פיצול כזה יפגע באחדות הלאומית ויערער את הרעיון של ריכוז יהודי מאוחד בארץ ישראל.

המסקנה שלי שונה. בפרשת גיורי וינה נכנעו תומכי הגיור למתנגדיהם הקנאים, אך בהמשך חלה תפנית. עם בחירתו של הרב גורן לרב הראשי, הוא הקים מחדש את מערך הגיור בישראל. למרות ההכפשות, הרב גורן ושותפיו בנו מערך לימודים ובתי דין שגיירו אלפים רבים. בשנות האלפיים הוקם מערך גיור בצה"ל, שספג גם הוא השמצות, אך הפעם הושבה מלחמה והרב עובדיה יוסף הכשיר את כל הגיורים. מתברר שהאמת יכולה גם לנצח. אסור לוותר על רבנות ממלכתית – לא בגיור, לא בנישואין ולא בשום תחום אחר, שכן היא נותרה גורם מרכזי המאפשר ליהודי ישראל לחיות יחד.

המסקנה האחרונה נוגעת בסוגיה החשובה יותר, שממעטים לעסוק בה: הצורך הדחוף בתיקון חוק השבות. פרשת גיורי וינה והמאבקים שבעקבותיה התמקדו בשאלת הגיורים, אף שהאתגר המשמעותי יותר הוא הפרצה שנפערה בחוק השבות ומאפשרת את כניסתם של מאות אלפי לא־יהודים. בשלוש השנים האחרונות בלבד, 2024-2022, עלו לישראל כ־100 אלף (!) לא־יהודים. מערכי הגיור אינם מסוגלים לעמוד בקצב כזה. על כל מתגייר נכנסים לישראל עשרה לא־יהודים חדשים. סוגיית הגיור היא חשובה, אך היא מתגמדת מול הנחשול הלא־יהודי המסכן את קיומה של ישראל כמדינה יהודית.

איני חושב שראוי, ולמעשה גם אי אפשר, לעצור לחלוטין את העלייה הלא־יהודית. מניעת כניסתם של בני משפחה לא־יהודים קרובים תפגע בעליית יהודים ובמי שמזדהים בכנות כיהודים. במסגרת פשרות "היום שאחרי", יש להוסיף גם עסקת חבילה שבמסגרתה יצומצם (לא יבוטל!) "סעיף הנכד", לצד הרחבת היקפי הגיור בצורה הלכתית ומכובדת. ואולם כפי שפרשת גיורי וינה מלמדת, הפתרון הרצוי לא בהכרח מתקבל. נדרש מאבק נחוש על האמת ההלכתית והמציאותית כדי להגיע למטרה הראויה. הספר "פרשת גיורי וינה" הוא צעד חשוב במאבק חיוני זה.