מסעו הארוך של קוף שימפנזה צעיר, מלכידתו באפריקה לארצות הברית ומשם אל החלל ובחזרה, עומד במרכז הרומן שלפנינו. המסע הזה התרחש בראשית ימיו של מרוץ החלל האינטנסיבי בין ברית המועצות לארצות הברית. הסובייטים לקחו את הבכורה, כאשר באוקטובר 1957 שילחו לחלל את ספוטניק 1 מבסיס החלל שבקזחסטן. השלב הבא במרוץ, לקראת שיגור בני אדם, היה שיגורן של חיות לחלל, במטרה לבדוק את היתכנות הפרויקט ובטיחותו, ואת ההשפעות הפיזיולוגיות והתפקודיות־נפשיות של מסע כזה. הסובייטים שיגרו ב־1957 את הכלבה לַייקָה בספוטניק 2, ואילו האמריקאים בחרו לשגר תחילה עכברים, ובדצמבר 1958 החלו לשגר לחלל קופי־אדם, שימפנזים – החיות הקרובות ביותר למין האנושי.
ספרו של אורי גרשט הוא רומן בדיוני שמתבסס על אירועים אמיתיים. השימפנז המיועד לטיסה מכונה תחילה "מס' 65", ואחר כך "הַאם" (HAM – על שם היחידה החוקרת: Holoman Airforce Medical). המספר, שהוא המטפל־חונך שלו, נקרא ברדלי רוז. ברדלי הוא צעיר מוזר במקצת, מתבודד ומעדיף חברת ספרים וחיות על חברת אנשים. במהלך לימודיו באוניברסיטה הוא עובד ב"מכון האוניברסיטאי לקופי אדם", ומתנדב לטפל שם בארבעה גורי־שימפנזה. עד מהרה הוא יוצר קשר רגשי עמוק עם השימפנזית אלישבע. ברדלי מלמד את אלישבע הקופה לתקשר בשפת הסימנים, וקונה לה צעצועים ובגדים.
זמן מה לאחר מכן פונים סוכני נאס"א למכון ומחפשים מומחים לאימון שימפנזים. מנהל המכון עודד את ברדלי להצטרף לנאס"א. "הפרידה מאלישבע העציבה את ברדלי, היה לו קשה לראות את חייו בלעדיה", אך לאחר כמה ימים, מתוך דחף אל "הפוטנציאל המסעיר של הלא־נודע", הוא מחליט להיענות להצעה.
מן היום שמצוותים לו את השימפנז הַאם, "נגזר על שניהם לחיות יחד כזוג..". ברדלי יודע היטב כיצד לנהוג בקוף. כשהאם משתולל הוא ממתין בשקט, מדבר אליו, ומתקרב לאט תוך שהוא מושיט לו תפוח או ממתק. בזמני רגיעה הוא מתבונן בקוף, מדבר אליו ואפילו קורא לו סיפורים מספרי ילדים. כחלק מפרויקט החלל ישנם כללים ברורים ומשימות שמחייבים את המטפל ואת השימפנז: מזונות מיוחדים להגבלת הגידול שלו כדי שיתאים לממדי תא החלל, וגם רחיצה יומית, סירוק ומריחת פרוות הקוף בשמן מיוחד כדי להגן עליו מהיובש המדברי.
סנדלי מתכת ומכות חשמל
הקוף והמאמן שלו עוברים סדרת אימונים כדי שהקוף יצבור "מיומנות בהפעלת מכשירים… שפותחו עבור הפרויקט: מכשירי מדידה של תפקודי הלב, נפח הריאות, (ניטור) תפקוד הלב בתנאי לחץ קשים", ועוד. השימפנזים נקשרו לכיסאות מול לוח הבקרה, ולרגליהם ננעלו סנדלי מתכת שחוברו אל מפסק חשמלי. חאם נדרש להגיב במהירות למכשירים, ללחוץ על כפתורים מסוימים ולא על אחרים וכדומה. האילוף נעשה באמצעות פרס ועונש – ממתק בטעם בננה כשכר, והלם חשמלי נמוך בכפות הרגליים כעונש.
חאם פחד מהמכשיר ובהתחלה ניסה להימלט, וברדלי נאלץ לרסן אותו בכוח. "מכות החשמל צרבו גם את לבו של ברדלי, כאב לו לראות את הקוף סובל. אך מכיוון שהיה משוכנע שהאימונים הכרחיים להצלחת המבצע, לא ויתר". תיאור מהלכי האימונים וההכנות למבצע, כמו גם תיאורי הטיסה בפועל לחלל ובחזרה – צורבים גם את לב הקורא. הלב נחמץ על סבלו של הקוף, שבניגוד לטייסי החלל האנושיים, אינו מבין מדוע מענים אותו: דוחקים אותו לקופסה קטנה, דוקרים אותו ומחברים אליו אלקטרודות וחוטי חשמל, ואוזקים אותו שלא יוכל לזוז.
"בכל פעם שפניו של הקוף היו מתכווצים בכאב, היה ברדלי נושך את שפתיו ומזכיר לעצמו שהחשמל נחוץ ושהכאב לא נורא – זה לפחות מה שאמרו הווטרינרים בקורסי ההכנה… באחד השיעורים הוא ביקש להתנדב, ביקש שיקשרו לכפות רגליו את סנדלי המתכת המחשמלים כדי שיוכל להתנסות בעצמו במה שעוברים השימפנזים. אך מפקד המעבדה לניסויים ביולוגיים סירב בכל תוקף". המאלפים נדרשו להבחין בין חיות לבני אדם, לשמור על מרחק רגשי מהקופים ולזכור לשם מה הם כאן.
אורי גרשט, אמן צילום שטכנולוגיות חדישות אינן זרות לו, ממחיש לפרטי פרטים את התנאים הפיזיים הלא־אנושיים, וגם הלא־קופיים, שאליהם נחשף חאם בטיסתו לחלל. רגליו כפותות והוא דחוס בתוך מכל קטן וצפוף ואינו יכול לנוע. יש לחץ על הריאות, הנסיקות והצלילות גורמות לבחילות ולאובדן חוש ההתמצאות, האלקטרודות של מכשירי החישה וחוטי הנחושת פוצעים אותו, וכך הלאה.
בשובו מן החלל, הקפסולה שבה לכוד הקוף כמעט צוללת לעומק האוקיינוס, וחאם נפצע בפניו. צוללנים מצליחים למשות את המכל מהמים ולהביא את הקוף המותש והפצוע על אלונקה לחוף. צוות החילוץ קורא לברדלי אל החדר. הקוף פצוע ומותש, מתנגד וחושף שיניים, עד שהוא נענה לברדלי ונשכב בחיקו.
סיומו של המסע הראשון שלו לחלל אינו מציין סוף לעינויים. הטיסה המוצלחת לחלל הופכת את הקוף בן־יום לכוכב תקשורת. צלמי המגזינים מתנפלים עליו במצלמותיהם, והבזקי המצלמות מכאיבים לעיניו הרגישות של הקוף וגורמים לו סחרחורות ואיבוד כיוון ושיווי המשקל. באותו זמן, גם המחקר והניסויים נמשכים ללא הפוגה. חלק מהניסויים מתבצעים כראוי. חלקם מתבצעים על ידי חוקרים לא מקצועיים או מהנדסים כושלים, שגורמים לקופים סבל רב יותר מן הבלתי־נמנע, וברדלי נקלע יותר ויותר למצוקה נוכח סבלו של חאם.
צילום חושף כאב
באחד מימי האימונים, ברדלי סועד ארוחת צהריים בחברתו של רלף מוריס, צלם הבית של "לייף", המגזין המפורסם והמוערך בארצות הברית ובעולם כולו (בספר מובאים הצילומים שלו). רלף מקדיש את חייו לפרויקט החלל ומרבה לבקר במושבת הקופים. הוא חש חיבה עמוקה לחאם ושואל לשלומו. ואז הוא מושיט לברדלי חפיסת תצלומים: "ברדלי בוחן את התצלומים במבט סבלני… הוא אומר לרלף שהצילומים באמת נהדרים, אך מאחורי המילים מסתתר כאב". ברדלי במצוקה, הוא לא חש בטוב, אך מתאמץ לשמור ארשת פנים נינוחה.
מבחינת הצלם – מה שהוא יצר זאת אמנות, והעובדה שהצילומים מתפרסמים בשערו של שבועון יוקרתי בינלאומי, מאשרת את הצלחתו ואת כישרונו. ואילו ברדלי מדדה בקושי למכלאת הקופים, מנסה להירגע ולהשקיע את מבטו העמוק בחאם הישֵן ולנשום את ריח הקש המתוק. משם הוא נגרר לחדרו. הוא רוצה לברוח מכאן, לקחת איתו את חאם. אבל אין לו תוכנית והוא גם לא יודע לאן וכיצד לצאת מהבסיס הזה, שמוקף גדרות ושומרים באמצע המדבר. ומה יעשה בחופש עם קוף שימפנזה, שהוא חיה חזקה ופראית, מסוכנת לעצמה ולאחרים? הספר, כצפוי, אינו מסתיים בהפי אנד. דרושה יותר מאשר תגובה מהבטן, פזיזה ובלתי מחושבת, כדי לתקן עוול ממושך.
כישרונו הספרותי של אורי גרשט, מבטו העמוק והאמפתי, ובעיקר אהבתו לחיות כמות שהן וללא סנטימנטליות, לצד ההבנה לצרכים האנושיים שממיטים על החיות לפעמים סבל בלתי נמנע – הופכים את הספר ליפה ולקריא מאוד, חף משיפוטיות ומטיפנות. מן הראוי היה לכבד את הקוראים בהגהה מדויקת יותר, אך אפשר בלי היסוס להשוות את "השמיים של חאם" לסרטי הטבע המעולים בטלוויזיה; אלה שמזמנים לצופים חוויה מרשימה ומשובבת לב, גם כשאינם פוסחים על דייגי לווייתנים באוקיינוס ועל נמרים שתוקפים זברות בסווַאנָה.
