אני לחלוטין לא משוכנע שאני בעד הפתיחה מחדש של אירוע הרפורמה המשפטית על ידי לוין כרגע, ועדיין אי אפשר שלא להשתאות מההנחה בה כל כך הרבה אנשים משוכנעים שאנחנו באירוע חד צדדי, כאילו שני הצדדים הסכימו בעקבות המלחמה להפסיק לתקוע אחד לשני אצבעות בעין, עד שבא יריב והחליט משום מקום לחזור ולריב.
מאז שהתחילה המלחמה, והצדדים היריבים בתוך החברה הישראלית החליטו להפסיק ולהתווכח על הרפורמה, בג"צ הספיק לבטל חוק יסוד אחד לגמרי ולדחות את תחולתו של חוק יסוד נוסף באופן שמבטל אותו למעשה, היועצת המשפטית לממשלה הפכה ל"דובי לא לא" חסר תקדים שרואה בכל צעד ממשלתי מניעה משפטית עד לרמה שגרמה לחוסר נוחות אפילו מבג"צ, עתירות של ארגונים ללא זכות עמידה לטובת אינטרסים של האויב תוך כדי מלחמה הפכו לשגרה, והלעומתיות של ממלאי מקום נשיא העליון הגיעה לשיאים חדשים.
כשמוסיפים לכך את דברים שאינם קשורים ישירות לסוגיות הרפורמה עצמם, אך בהחלט לא עוזרים להרגעת הרוחות בין הרשויות, כגון ההתנהלות הדווקנית של השופטים במשפט נתניהו, שנראית כמעט מנותקת מכל היגיון, ואת מה שלפחות נחווה כמו מסע דייג שמתנהל סביב לשכות ראש הממשלה והשרים, חייבים להבין את התחושה הקשה – הימין לא חש שהוא מפר הפסקת אש בהשבת הרפורמה אל השולחן, אלא שהוא מתחיל להגיב למה שנראה לא פחות מניצול המצב על מנת להשליט את מערכת המשפט על נבחרי הציבור באופן חסר תקדים.
לא חייבים להיות לחלוטין בעד כל מה שעושה עכשיו לווין. אם הוא היה שואל אותי (משום מה), הייתי אומר לו שהגישה שלו ללכת ראש בקיר עם הצדק שלו לא הוכיחה את עצמה. אבל אם הייתה הבנה ב-7.10 שצריך להניח את הויכוח הזה בצד, היא הייתה צריכה להיות ההבנה של כל הצדדים.
מערכת המשפט, על אגפיה בבית המשפט העליון ובמשרד המשפטים, הצליחה לשמור על הסמכויות הקיימות שלה ואף להרחיב אותן בסוף המאבק הנורא של שנת 2023. נראה שהניצחון שלה באותו המאבק השכיח ממנה שהצורך בשינוי לא הגיע משום מקום, וזה שהשינוי נכשל לא אומר שהכל אצלה בסדר. המצב בו ישנה מערכת לא נבחרת שמספחת לעצמה עוד ועוד סמכויות הוא לא מצב יציב, ואם המערכת הזאת ממשיכה להתנהל כמו שהיא רגילה, הוא יצור, בהגדרה, עוד ועוד חיכוכים.
הפשרה שעומדת כרגע על השולחן, מינוי עמית לנשיא העליון ושופט אחד מכל צד בתוספת שופט מוסכם יחד עם מפתח למינוי שופטים במחוזי, היא פשרה סבירה, ואף פשרה שיש בה יתרון מסוים דווקא לצד של השופטים. כן, לשופטים נותר הרוב בוועדה, אחרי שהובס הניסיון לשנות את הרוב באופן חוץ פרלמנטרי, אך ליריב לוין יש רוב בכנסת, והגיע הזמן שהשופטים יבינו שגם זה אומר משהו. לוין מציע מה שהוא באופן אובייקטיבי לחלוטין ניצחון מתון לשופטים בוועדה, ובכל מקרה, מה שיכול להיות עמדת פתיחה במשא ומתן, אך משא ומתן שכזה לא באמת מתקיים. נראה שאם הדבר תלוי בעמית, הוא לא יסתפק בדבר שהוא פחות מתבוסה מוחלטת ללוין ולממשלה, ומדוע שינהג אחרת, כשכל התבצרות שלו מאחורי עמדתו הבלתי מתפשרת מקבלת גיבוי מחבריו השופטים, שלא מהססים לכפות את כינוס הוועדה ובחירתו לנשיא העליון בכל מקרה?
אם זאת תהיה השפה, אם שני הצדדים יחזרו לדבר בשפה של הכרעה וכוח, צד אחד יכריע בסופו של דבר את השני, אבל אף אחד לא באמת ינצח. אנחנו צריכים אנשים שמוכנים לדבר, לאנשים שמוכנים לפשרות. אחרי שהביסו כל ניסיון של הימין לשנות, ולו במעט, את מוטת שלטונם של שופטי העליון על המערכות האחרות, מותר לכולנו לצפות מהם לקצת נדיבות של מנצחים, גם אם אתם בצד שלא מחבב את לוין.
האופן בו עמית מנסה לכפות את עמדתו הלא מתפשרת בוועדה, מבלי להזדקק לכל פשרה בוועדה שבנויה, לפחות בכל הנוגע למינוי שופטים לעליון, על פשרות, היא בדיוק ההפך מנדיבות שכזו. שטח משוחרר לא יוחזר. כל השפעה של הימין על הרכב העליון לא תותר. עד שהשופטים ישיגו בוועדה את מטרתם – לא פחות מניצחון מוחלט. מה שעמית דורש אינו עצירה של הרפורמה, אלא הודאה סופית של הימין בתבוסתו בקרב המשפטי שעודנו מתקיים, בין אם נרצה בכך ובין אם לא.
מה על יריב לוין לעשות בשלב הזה? דומה שאין בחירה טובה. התנהלות עמית כופה עליו לבחור בין כניעה נוספת של הימין בכל ניסיון לשנות את תמונת המצב אל מול מערכת המשפט, או לבחור להגיב, ולהכניס את ישראל לסחרור מסוכן שקשה לדעת מה יהיה סופו. בסיבוב הקודם, הימין הוא שגילה אחריות וממלכתיות, והחליט לגנוז את הרפורמה, על מנת לנסות ולעצור את הסחרור, ויתור אותו ניצלה מערכת המשפט על מנת להרחיב את מוטת שליטתה. האם הימין יכול להרשות לעצמו ויתור נוסף? במצב דברים רגיל, התשובה הייתה עשויה להיות פשוטה – לא ניתן להפסיק במאבק באופן חד צדדי. אולם בימי מלחמה, יתכן שמחירה של פעולה, גם אם מוצדקת, עלול להיות גבוה מידי. דילמה.
