נתחיל מהסוף: אין ספק שמסעדת קומראן מספקת עבור אורחיה חוויה יוצאת דופן. המונח "חוויה" שסובל מאינפלציה הולכת וגוברת בהקשר הקולינרי מתאר במדויק את המתרחש. זה מתחיל מהעיצוב המלודרמטי ששואב השראה ממערות קומראן וכולל מונומנטים עצומים עשויים חמר שתלויים על התקרה והקירות, לצד גופי תאורה שכמו נמשו ממצולות הים. על המנות אחראי השף־כוכב מושיק רוט, שחבר לפני כמה חודשים למקום. הוא אומנם לא השף בפועל אך הוא כן זה שרקח את התפריט ומקפיד לבקר במטבח מדי יום כדי לוודא שהסרוויס עומד בסטנדרטים המחמירים של שף מעוטר מישלן כמוהו. גם השירות בקומראן מוקפד ומקצועי ביותר עם יחס אנשי צוות פר לקוח מהגבוהים שנתקלנו בהם (ודאי בארץ), כולל דור־מן בכניסה ושלוש מארחות. אבל, כמסעדה כשרה יש לה שני עקבי אכילס משמעותיים: ראשית, המחיר. מחירו של קוקטייל מתחיל ב־86 שקל (הבקבוק הכי יקר בתפריט מגיע ל־4,200 שקל. ירדן רום 2012 אם אתם מתעקשים לדעת); מנה ראשונה יכולה להגיע ל־246 שקל (!) והקינוחים נושקים ל־100 שקל.
שנית, מקור המשיכה של המקום הוא אווירת השמחות. החל מהשעה 22:00 המוזיקה מתעצמת ורקדניות בלבוש מינימלי עולות להופיע על הבר או נתלות על חישוק מהתקרה, זאת לצד מופעי אש גרנדיוזיים. כבר תהינו בעבר במדור זה אם עצם היות מסעדה כשרה יש בה כדי להחיל גם קודי התנהגות מסוימים, והביקור הנוכחי בהחלט הציף בנו מחשבות דומות. כך או כך, לחוויה הזו בהחלט יש קונים. אנו הגענו לכאן בליל ראשון החלש מטבעו, בערבו של יום שבו אזור חיוג 03 הוזעק שלוש פעמים לממ"דים ובכל זאת חלל המסעדה הגדול התמלא בסועדים מפזזים. נדמה שגם התמחור לא הפריע לשכנינו, להפך – כמעט על כל שולחן ניצבו דליי כסף יוקרתיים ובתוכם בקבוקי גריי גוס או דרפייה. אחרי ההתרשמות הראשונית הבלתי נמנעת צללנו לבחון את המזון. פתחנו עם קוקטיילים, רוזי ולוקום, שהיו חביבים ותו לא וגם די הזכירו אחד את השני: מיקס צבעוני, לא מתפזר מדי, מעליו קציפת חלבון ומיני אבקות. האוכל הגיע לשולחן חיש קל, עניין שחזר על עצמו לאורך הערב. לחם העננים היה פרוסה עצומה ואוורירית ובניגוד לבריוש הפופולרי, פה הוא הגיע עם קראסט שלא הצלחנו לסיים ולווה בשמן-זית-שום-קונפי-בלסמי וטחינה בנאליים למדי.
אבל אז הפציעו הראשונות והן היו מהמנות המופלאות שיצא לנו לטעום לאחרונה. טרטר הבקר הוגש כשהוא מוטמן בשלושה מיני טאקו פריכים ומצופים בשכבה צפופה של עירית. בפנים התחבא בשר נא קצוץ ומתובל באיולי זעלוק משגע וקרם חלמון. ביס טעים ומאוזן, מלאכת מחשבת של הרכבה. לצידו זרחו שלושה טורטלינים יפהפיים שחגגו את הארטישוק הירושלמי: במילוי העדין, בחתיכות ששחו בתוך רוטב הבר בלאן ובמיוחד הוא הצטיין כפרוסות צ'יפס דקיקות, מטוגנות וקראנצ'יות. בתחתית הצלחת שכן הכוכב האמיתי של המנה – תבשיל עלי מנגולד מצומצם תוניסאי שהוא תמצית גן עדן, הלא הוא הפקיילה, אשר הפתיע בחיבור הגאוני שלו לפסטה המנחמת.
העיקריות היו, כמו שקורה כמעט תמיד, פחות מוצלחות ומעניינות מהראשונות (עדיין ממתינה לסטארטאפיסט שיקים מסעדה שכולה תפריט ראשונות) אך שמרו על רמה גבוהה של חומרי גלם וטיפול. צלעות הטלה היו עשויות כדבעי וכך גם ירקות השורש שליוו אותו בעוד פירה התפוחי אדמה שתובל בטפנד זיתים היה מלוח מדי; ואילו מנת העוף מנקיש הייתה גדולה ומרשימה עם פיתה לבנונית רכה וסופחת שמעליה הונחו חתיכות עוף צלוי ומפורק שתובל בסומק, שום, פרוסות צ'ילי חריף, פטרוזיליה וטחינה משובבת. הקינוחים בלטו ולא הרגישו פרווה בשום צורה שהיא. קרם הברולה הטרופי – וריאציה לקינוח הסולידי שכאן כלל בננה צלויה, מרשמלו שנעשה במקום וחתיכות אננס מקפיצות היה מענג וגם סופלה השוקולד היה איכותי ומושחת. נוזלי ועשיר במרכז, יציב ועוגתי מבלי ליפול ליבשושיות בקצוות.
קומראן היא מסעדה גדולה מהחיים. היא תספק לכם אסקפיזם הדוניסטי אם תחפצו בכך. אם אתם נרתעים מכל הבלגן ועדיין מבקשים ליהנות ממנות עיליות מצוינות שמדברות מזרח תיכון חדש וחתומות בידי אחד מבכירי השפים בארץ, תוכלו להגיע עם פתיחת המקום (19:00 מדי ערב) וליהנות מאווירה רגועה בהרבה. בכל מקרה, כדאי שתכינו את הארנק.
