ראשית, החלטת בית המשפט העליון ביום חמישי האחרון לקצוב לשר המשפטים יריב לוין חמישה שבועות לסיים את תהליך בחירת נשיא בית המשפט העליון היתה צפויה. מובן שקשה היה לצפות מה יהיה מספר השבועות המדויק אותו יקצבו השופטים ללוין, וקשה גם כעת להסביר מדוע דווקא חמישה, ולא ארבעה או שישה, אך העיקרון היה ברור. ניתן לנערים עוד קצת זמן לשחק לפנינו (שהרי גם השופטים יודעים היטב, בניגוד למה שטען השופט אלכס שטיין בדיון, שבית המשפט העליון מתפקד באופן לגמרי תקין גם עם ממלא מקום נשיא) אך לא נאפשר בשום אופן ליריב לוין לנהל את האירוע, אפילו לא לזמן קצר. ניתן לו עוד קצת זמן להמשיך בהצגה, אבל לא נעניק לו, ולו לרגע אחד, את השליטה.
שופטי העליון ממשיכים לאחוז במערכת של בחירת השופטים באמצעות צבת מטאפורית. כנף אחת של הצבת היא מניית השליטה אותה שהם מחזיקים בוועדה לבחירת שופטים, כאשר נציגי לשכת עוה"ד והאופוזיציה מכפיפים את עצמם למרות השופטים. כנף שניה היא שופטי העליון שדנים בעתירות נגד הוועדה והעומד בראשה. לא קשה אם כך להבין מדוע השר לוין, שחש את עצמו אחוז בצבת המטאפורית הזו, מבקש לשבור את הכלים. העובדה שדורות של שרי משפטים הסכימו לתפקד כבובות של המערכת גרמה לשופטים להתרגל לכך שהפוליטיקאים נעמדים דום בכל מגע אתם. והנה מגיע שר משפטים שלא מוכן לעמוד דום ומערכת המשפט לא יודעת את נפשה. הטון המתבכיין של ראשי המערכת, שבפועל שולטים באירוע שליטה מלאה, הוא בלתי נתפס. זעקת הקוזק הנגזל כמעט מילולית. מה חשבתם? שתדרכו על שר המשפטים והוא ימשיך לחייך באדיבות?
ומצד שני, ראוי לומר מילה על התנהלותו המעט משונה של שר המשפטים יריב לוין מאז יום חמישי. "When you have to shoot, shoot. Don't talk" – 'כשאתה צריך לירות – תירה, אל תדבר', אומר טוקו ליריבו בסצינת האמבטיה הבלתי נשכחת במערבון "הטוב, הרע והמכוער", ודומה שהשר לוין לא הפנים את המסר. כבר בסיבוב הקודם של הרפורמה, בשנה שקדמה לפרוץ המלחמה, היא הצטיינה בהכרזות בומבסטיות לצד יישום מהוסס ומגומגם. דומה שכעת אנחנו חוזרים לאותו דפוס. הפוסט הלוחמני אמש לצד ההודעות הלוחמניות לא פחות מיום חמישי האחרון הכניסו את מערכת המשפט ותומכיה לעמדות קרב, עוד לפני שלוין ביצע צעד אחד מעשי לכיוונה של הרפורמה. מה היה קורה לו שר המשפטים היה חוסך מאיתנו את ההכרזות והפוסטים בפייסבוק, ופשוט נמנע מכאן והלאה מכל כינוס של הוועדה לבחירת שופטים? לשם מה נחוצות ההכרזות והכותרות ואלו יתרונות הן מעניקות לשר בפרט ולסיכויים להעברת איזו שהיא גרסה, אפילו מצומצמת, של הרפורמה?
הערה שלישית: הרכבת, נכון לרגע זה, דוהרת אל פי התהום. התנגשות חזיתית בין שר המשפטים לוין כשמאחוריו ניצבת הקואליציה כולה לבין בית המשפט העליון וגייסותיו, תהיה הרת אסון למדינת ישראל ברגע הזה. לא צריך להיות אסטרטג בכיר כדי להבין שמדינת ישראל לא יכולה להתמודד עם האתגרים הניצבים בפניה לעת הזו בזירה הצבאית והמדינית, במקביל לתאונת שרשרת כזו שמתרחשת בזמן אמת. ההיסטוריה לא תסלח לנו אם נעמוד מנגד ונחריש כשאירוע כזה מתרגש עלינו, ואחרי שאנחנו כבר יודעים היטב מה עשויות להיות תוצאותיו. ולא, הניסיון שנעשה בחוגי השמאל ובקרב רבים מעמיתינו בתקשורת לצייר את הסיטואציה כאילו האשם כולו נמצא בצד אחד, ומוטל על כתפיהם של שר המשפטים וסיעתו, לא יצלח. מי שמזין את המדורה הזו בזרם קבוע של סולר ובנזין הם דווקא שופטי בית המשפט העליון. בין אם בהחלטות שיפוטיות מתריסות, ולא פחות מכך בנאומים כדוגמת זה שנשא השופט עמית ביום חמישי האחרון, שילוב קטלני של יהירות והתמסכנות, ובעיקר התרסה כנגד המערכת הפוליטית ומי שמובילים אותה.
והערה אחרונה: עוד לא מאוחר. אפשר עוד לעצור את האסון הזה לפני שהוא מתרחש. כל מה שצריך לשם כך הוא לגרום למי שמובילים את הקו המיליטנטי בבית המשפט העליון להבין שהם לא כל־יכולים. שהם חייבים להגיע לפשרה עם שר המשפטים, לשבת מסביב לשולחן ולהגיע להסכמות על הורדת הלהבות ועצירת ההתנגשות החזיתית רגע לפני שהיא מתרחשת. אלא שהיחידים שיכולים לעשות את זה הם שופטי האגף השמרני בבית המשפט העליון, ואם להיות ממש ספציפיים: חבר הוועדה לבחירת שופטים השופט נועם סולברג.
כדי להבין מדוע החץ מופנה דווקא אליו, רגע של מתמטיקה ברשותכם: בוועדה לבחירת שופטים ישנם 9 חברים. נכון לרגע זה שלושת שופטי בית המשפט העליון, 2 נציגי הלשכה ונציגת האופוזיציה תומכים במועמדותו של השופט יצחק עמית לנשיא בית המשפט העליון. לעומת זאת, שלושת נציגי הקואליציה בוועדה תומכים במועמדותו של השופט יוסף אלרון לנשיא בית המשפט העליון. לכאורה רוב של 6:3, אבל רק לכאורה. משום שאחד משלושת נציגי בית המשפט העליון בוועדה הוא השופט יצחק עמית עצמו, המנוע מלהשתתף בהצבעה על בחירת הנשיא בשל ניגוד עניינים. כתוצאה מכך, הרוב האמתי לבחירת השופט עמית הוא 5:3. המצב הזה נותן בידי השופט סולברג כח עצום. אם ירצה, יוכל סולברג להפוך את ההצבעה לתיקו, 4:4, ולמנוע בחירת נשיא לעליון לחלוטין.
למעשה, סולברג לא צריך להצביע כך בפועל. די בכך שיבהיר לשופט עמית כי לולי שזה יגיע להסכמות מול השר לוין הוא יצביע כך ולא יאפשר בחירת נשיא לבית המשפט העליון. וממש כפי שכבר כתבנו, זו לא חייבת להיות הצהרה פומבית, די בכך שהדברים ייאמרו בתוך החדר, ויביאו את שופטי העליון להבנה שאין להם ברירה אלא להתפשר ולהוריד את גובה הלהבות. אפשר בהקשר זה לאמץ את הפשרה שהציע השר לוין מלכתחילה, אפשר לחשוב על פשרה מסוג שונה. זה יכול להיות דיל שיכלול רק את המינויים לעליון, וזה יכול להיות גם "מגה דיל" שיכלול את כל המינויים שבמחלוקת, הן בבית המשפט העליון והן בערכאות האחרות. לצד זה, ניתן להכניס לדיל גם הסכמות שקטות בדבר הקפאת הרפורמה למשך זמן קצוב, לצד ריסון עצמי של בית המשפט העליון למשך תקופת זמן זהה. באופן מעט מוזר, דווקא ככל שהדיל יהיה רחב יותר, יהיה קל יותר "לתפור" אותו. האם סולברג, בגיבוי האגף השמרני בעליון, יצליח לאזור אומץ ולמנוע את האסון המתקרב?
