אפשר להגיד שאני לא בן אדם פוליטי. זאת אומרת, לא פוליטי במלוא מובן המילה, כי אני מבין פחות או יותר בנעשה, ובכל זאת מעודכן באקטואליה וצורך חדשות באופן תכוף (ומאז שפרצה המלחמה עוד יותר), ויש לי דעות מגוונות על כל מיני נושאים שמונחים על סדר היום הציבורי. למרות זאת, כשאני כותב שאני לא בן אדם פוליטי אני מתכוון שיש בי איזו גמישות שביסודה אינה מאפיינת אנשים פוליטיים. הגמישות הזאת, יש שיקראו לה רפיסות, יש שיקראו לה חוסר הבנה, יש שיקראו לה ספקנות, ויש שיקראו לה מורכבות. ואכן, מורכבות היא באמת אחד מעקרונות הייסוד שמנחים את חיי, ומשכך גם התפיסה הפוליטית שלי מורכבת. גם כשאני רוצה מאוד, אני מתקשה להניח את עצמי בצד מסוים או להביע דעה נחרצת או לשנוא על מלא או להעריץ על מלא. אני משתדל לעבוד עם הראש, וגם עם קול ההיגיון וגם עם הלב והרגש. ושלא תבינו אותי לא נכון, איני מתהדר בזה. אני רק מציין עובדה עליי. הרבה פעמים אני מוצא את עצמי מקנא עד עמקי נשמתי באנשים שיודעים טוב־טוב מה להגיד ומביעים דעה עקבית ויודעים מה לחשוב ואיך לחשוב ומי אשם ומה בדיוק צריך לעשות עכשיו. ולכן עשיתי לעצמי מעין אורים ותומים כאלה מקרב חבריי הקרובים, וכשאני נמצא במצב של מבוכה פוליטית אני משתף אותם, והם יודעים לסדר לי את הדברים בראש ובלב.
אבל לפעמים, לעיתים ממש נדירות, אני לא צריך אותם. לעיתים גם הדעה הפוליטית שלי נחרצת, ואני מוצא את עצמי יודע על מלא. או מרגיש על מלא. כמו השבוע. השבוע הרגשתי וקיוויתי יותר מאי פעם שצריך שתהיה כבר עסקת חטופים. למען הסר ספק, לא היה רגע אחד מאז 7 באוקטובר שבו התנגדתי לעסקה כזו. אף לא לשבריר שנייה. לצורך העניין, לו לאורך המלחמה בשלביה השונים היו יוצאים להצביע במשאל עם בעד או נגד עסקה כל שתהיה – הייתי מצביע בעד. תמיד. הייתי פועל מהלב ולא מהשכל. אני מתפלל על זה כבר יותר משנה. יום־יום. אני עונד את הדיסקית הלא נוחה מתחת לחולצה כבר יותר משנה כדי חלילה לא להתרגל ולא לשכוח; כמעט בכל הגעה שלי לתל־אביב אני קופץ לכיכר החטופים ולו בשביל להיות, מדי פעם; אני נכנס לקרוא ולהכיר את השמות והפנים והגילים והתחביבים של החטופות והחטופים; ובאירועים שהשתתפתי בהם ענדתי סיכה צהובה לאות זיכרון.
הרבה פעמים אני מוצא את עצמי מקנא עד עמקי נשמתי באנשים שיודעים טוב טוב מה להגיד ומביעים דעה עקבית ויודעים מה לחשוב ואיך לחשוב ומי אשם
ועם כל זה, אני מודה ומתוודה שאף פעם לא כתבתי על זה ואף פעם לא הבעתי את הרצון העז הזה שלי בקול רם ואף פעם לא יצאתי להפגין ברחובה של עיר. מכמה סיבות – הראשונה שבהן היא שאני מאמין שמי שמכשיל ומסרב ודוחה עסקאות בשיטתיות ובאכזריות הוא אך ורק ארגון הטרור הנאלח ובן המוות שנגדנו. תקראו לי תמים, אבל אני משוכנע (יותר מקווה האמת) שבסיפור החטופים אין שיקולים פוליטיים. לאיש. ולכן מילים כמו ״עכשיו״ או ״הפקרה״ נראות לי חסרות משמעות וריקות מתוכן. שוב, אני מאמין באמונה שלמה שלו היה אפשר לעשות עסקה עכשיו, היא פשוט הייתה קורית. סיבה נוספת היא שלא שירתי בצה״ל. אבל יש לי כמה וכמה חברים קרובים שבשנה האחרונה כמעט שלא ראו בית ולחמו בחירוף נפש כדי להחזיר את הביטחון לתושבי הארץ. והחברים האלה שזכות הדיבור על דברים שקשורים למלחמה שמורה להם בלבד – אמרו לי לא פעם ולא פעמיים שאסור לעצור. שהמלחמה הקיומית הזאת היא תנאי בסיסי להמשך החיים בישראל. אז מי אני שאגיד מילה בנושא? והסיבה השלישית היא שלמרבה הצער, סוגיית החטופים הייתה לעניין פוליטי. שזה כשלעצמו כתם בל יימחה על קבוצות הקצה בחברה הישראלית, מימין ומשמאל, שגם ככה ידיהן מוכתמות בפירוק המרקם העדין של החיים המשותפים בישראל. ועכשיו, בחוסר בושה, הקבוצות האלו משתמשות בסיפור הרגיש ביותר והמדמם ביותר, בציניות בל תתואר, ותובעות במפגיע להביע דעה נחרצת לכאן או לכאן בלי לתת מקום למורכבות הרגישה של הסוגיה הכמעט לא פתירה הזאת. אין להן מחילה על זה. אבל אני כאמור, לא איש פוליטי. ואני רוצה לראות את החטופים משתחררים.
ושוב, לדעתי החמאס הוא האשם הבלעדי, ולחיילים האמיצים, המוסריים ביותר בעולם, ישנה הזכות לתבוע ניצחון, ואני כאזרח מרגיש שהוא כבר כאן. הראש הולך ומזדקף אט־אט, הרוח שבה למפרשי האומה הישראלית, וחסר רק עוד דבר אחד. אני מאמין באנרגיה, והטור הזה הוא מעין תפילה, ומעין דחיפה למי שאמר והיה העולם, שיאללה, הגיע הזמן. טאטע, ברינג ד׳ם הום. עכשיו.
