רבים מאיתנו מרגישים שהאביב הערבי כאילו קרה בחיים אחרים. מי זוכר שרק לפני 13 שנה המונים שטפו את בירות המזרח התיכון, קראו להפיל משטרים – ולעיתים הצליחו. את טורקיה האביב הערבי לא זעזע, אבל הוא היה נקודת מפנה בשבילה: היא עברה ממדיניות חוץ ידידותית ומכילה למדיניות חוץ תוקפנית, יש יאמרו ניאו־עות׳מאנית. ונקודת המפנה הגיעה בדיוק עם פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה.
עד מלחמת האזרחים, אנקרה נקטה בדיפלומטיה של ״אפס חיכוכים״ – היא ניסתה להתפייס עם כל השכנות שלה, כולל סוריה, וביקשה לעצמה תדמית ידידותית באזור ובעולם. מניע אחד לדיפלומטיה הזאת היה הרצון הטורקי להצטרף לאיחוד האירופי. באנקרה קיוו שאם יפתרו את סכסוכי הגבול ויהיו ביחסים טובים עם כל השכנות, הדבר יקדם את טורקיה בדרך לחברות מלאה באיחוד האירופי.
אולם עם פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה חל מפנה בטורקיה – מהניסיון להתיידד עם אסד, טורקיה הפכה למבקרת קולנית של המשטר וקראה להדיחו. בהמשך היא תמכה בכוחות המורדים נגד המשטר, רבים מהם ארגוני ג׳יהאד אלימים. רק בשנה האחרונה החלה אנקרה להראות מוכנות לנרמל את יחסיה עם אסד כדי לאפשר את חזרתם של הפליטים הסורים שברחו לשטחה לביתם. עכשיו היא כבר לא תצטרך לבלוע את הצפרדע שהיא נרמול משטר אסד.
מה הביא למפנה הטורקי? יש אומרים שהוא לא בהכרח קשור לאביב הערבי, אלא נבע מההבנה של טורקיה שמדינות אירופה אינן מעוניינות לצרף אותה לאיחוד האירופי. אנקרה העריכה מחדש את האסטרטגיה המדינית שלה: אם האיחוד האירופי לא מתכוון לצרף אותה – למה להתיידד עם השכנים? אחרים חושבים שארדואן ראה הזדמנות בסוריה, וזיהה שינוי היסטורי במזרח התיכון: האסלאם הפוליטי עלה למרכז הבמה, והחליף את המשטרים החילוניים והמערביים ששלטו באזור זה כמעט ארבעים שנה. ארדואן ראה בסוריה זירה מרכזית במאבק האסלאמיסטי, בדרך להפצת המהפכה בכל המזרח התיכון.
תהיה אשר תהיה הסיבה לשינוי יחסיה של טורקיה עם סוריה, כעת היחסים נמצאים לקראת מפנה חדש: נפילת אסד מבשרת שינוי חיובי במצב האסטרטגי של טורקיה, אך גם מביאה סכנות חדשות לאנקרה.
בצד החיובי, נפילת אסד היא מכה לרוסיה ואיראן, לפחות בטווח הקצר עד הבינוני. הרוסים עוזבים את בסיסיהם בסוריה, ואיראן איבדה חוליה חיונית בציר ההתנגדות. בגבול הדרומי של טורקיה תסולק הנוכחות הרוסית. גם היוקרה המדינית של מוסקבה תפגע: במידה רבה ההתערבות הרוסית בסוריה אפשרה לה לשוב למעמדה של "מעצמה גדולה", שמקרינה כוח הרחק מגבולה. ללא הבסיסים בסוריה, מוסקבה תתקשה לעשות זאת שוב.
היחלשות ציר ההתנגדות האיראני יכולה לפתוח אפשרויות חדשות לטורקיה בעיראק ואולי גם בלבנון. לטורקים יחסים טובים עם הכורדים בצפון עיראק, ומעת לעת הם מביעים עניין בדריסת רגל בלבנון. היחלשות הציר השיעי יכולה לעודד גורמים סונים באזור להיות תקיפים יותר, ולפעול נגד המיליציות הפרו־שיעיות בעיראק או נגד חיזבאללה. טורקיה יכולה אז לתמוך בהם, ולהחליש עוד את איראן.
אולם אסור לחשוב שהניצחון בסוריה הוא טורקי, או טורקי בלבד. אנקרה אינה שולטת במורדים, למעט אולי בצבא הסורי הלאומי בצפון המדינה. טיב היחסים בין טורקיה ובין היאת תחריר א־שאם, שהשתלט על דמשק בהנהגת אבו מוחמד אל־ג'ולאני, אינו ברור עד הסוף. עד כמה הארגון תלוי בטורקים. ובכל מקרה, נפילת אסד מחזקת את הארגון ויכולה להביא אותו להתנער מאדוניו הטורקים, אם בכלל הם היו אדוניו.
אנקרה ניצבת במצב נזיל מאוד אל מול המצב בסוריה: המורדים התחזקו, משטר אסד התמוטט, רוסיה ואיראן נסוגו. הסדר הישן התמוטט. גם אם לא שירת עד כה באופן מיטבי את אנקרה, הרי לפחות נתן לה יציבות. כעת היא צריכה לראות לאילו הסדרים יגיעו המורדים בינם לבין עצמם, ומה יהיה יחסם לטורקיה. ארדואן קרוב לוודאי לא ימתין להם, וירצה להשפיע על הנעשה בסוריה, למשל במבצע צבאי בצפון המדינה שידחק את הכורדים הרחק מן הגבול הטורקי, או בחיזוק הצבא הסורי הלאומי.
