היום (ד'), ה-18 בדצמבר, מלאו שנתיים לזכייתה של ארגנטינה בגביע העולם בכדורגל. כאוהד הנבחרת מילדות (על אף שאין לי שורשים ארגנטינאיים כלשהם הידועים לי), אני רוצה לשתף אתכם במסע שעברתי – ואני מאמין שהוא מייצג את זה של אוהדי ארגנטינה רבים אחרים – בדרך לזכייה הנכספת במונדיאל.
יהיה זה אמנם טור שיתאר את חוויותיי האישיות ואת הסיפור מנקודת מבטי, אך יכלול כמובן סקירת כדורגל נרחבת שתתפרש על פני 3 העשורים האחרונים, כך שאין זה מונולוג רגשי ותו לא.
24 שנים חיכיתי לרגע הזה.
אני אוהד את נבחרת ארגנטינה עוד לפני יום הולדתי ה-6 (ועוד לפני שהתחלתי כיתה א'), ומאז מונדיאל 98 אני מחכה לראות אותה מניפה את הגביע. רק עכשיו, אחרי שעברו שנתיים מאז שזה קרה, אפשר באמת לעכל את זה. לקלוט שההמתנה הארוכה ומלאת הסבל הזו, הגיעה לסיומה.
אני זוכר הכל.
את ההדחה מול הולנד ברבע הגמר של 1998, שלא זכיתי לראות בשידור ישיר כי זה היה בשבת, כיאה לרבעי גמר המונדיאל (וגם אם המשחק לא היה מתקיים בשבת, כנראה שלא הייתי צופה בו כי, ובכן, עוד לא הייתי בן 6. ומן הסתם לא הייתי מקבל רשות מההורים להישאר ער עד מאוחר בלילה).
את הכישלון החרוץ במונדיאל 2002 ואי-העלייה משלב הבתים (באותו זמן, סוף כיתה ד', קראנו לקבוצה שלנו בליגת הכדורגל של המתנ"ס "ארגנטינה", אבל כנראה שבמקום לעזור לנבחרת להצליח במונדיאל זה דווקא השיג את התוצאה ההפוכה).
את ההדחה בפנדלים מול גמרניה ב-2006 שגם אותה לא ראיתי בלייב, כי, ובכן, שוב רבע גמר ושוב שבת (האמת שאת המחצית הראשונה ואת השער של הבלם רוברטו אז'אלה כן זכיתי לראות, ממש לפני ששבת נכנסה, אבל איזה כיף זה לגלות מיד אחרי שהיא יצאה שהפסדנו…).
את ההדחה ב-2010 (כאשר הפעם דייגו ארמנדו מראדונה בכבודו ובעצמו היה המאמן), שוב מול גרמניה, שוב ברבע הגמר ושוב בשבת (כמובן), והפעם גם בתבוסה גדולה וכואבת (אולי בדיעבד דווקא יצא טוב שלא יכולתי לראות את המשחק).
Never forget Neuer’s knee attack on Higuaín in the 2014 World Cup final. pic.twitter.com/ilL0lnXlwu
— MC (@CrewsMat10) October 23, 2023
את ההפסד בדקה ה-113 של גמר מונדיאל 2014 מול… נחשו מי… (פעם שלישית גלידה). טעויות השיפוט באותו משחק היו כל כך הזויות ומרתיחות (איך אפשר להתעלם משוער שנותן ברכית לפרצוף של חלוץ היריבה?) ועקב המעמד – לא פחות מגמר גביע העולם – מדובר בשברון הלב הגדול ביותר עבורי כאוהד כדורגל (מה גם שבניגוד לעבר, באמת האמנתי שאנחנו מסוגלים ללכת עד הסוף ולעשות את זה, והיינו כל כך כל כך קרובים…).
את ההפסד לצרפת בשמינית הגמר של 2018, שבאופן מפתיע נערך גם הוא – שימו לב – בשבת (לא כדאי לשחק כדורגל בשבת, הא?), שבאופן סנסציוני היה משחק צמוד ומותח (כאשר במונדיאל הזה חשבתי שלא נעלה בכלל משלב הבתים כי היינו כל כך גרועים).
אני זוכר גם את כל טורנירי הקופה אמריקה.
את ההפסד בגמר 2007 לברזיל, ברבע גמר 2011 לאורוגוואי בפנדלים, בגמר 2015 לצ'ילה בפנדלים, בגמר 2016 – שוב לצ'ילה ושוב בפנדלים – ובחצי גמר 2019 לברזיל (אחרי עוד טעויות שיפוט מרתיחות, כי איך אפשר בלי).
5. Lionel Messi
– lost the World Cup in 2014
– lost the Copa America in 2016 tooThe Redemption arc began when
– He won the Copa America in 2021
– Finally won the World Cup in 2022Never give up! 😤pic.twitter.com/jdQRTVd5nF
— LSPN_FC (@LSPN__FC) October 20, 2024
בשנה הבאה אמור היה להיות טורניר קופה אמריקה נוסף, ועוד אצלנו בבית, אבל אז כמובן החליטה להגיע לה הקורונה ולהרוס את כל התוכניות. לא מספיק שהטורניר נאלץ להידחות בשנה אלא שגם לא יכולנו לארח אותו – והאירוח עבר ל……ברזיל. כמובן. כמנהגנו בקודש שוב הגענו לגמר, שוב חיכתה לנו שם ברזיל ושוב ציפינו למפח נפש נוסף, כמו שכבר כל כך התרגלנו והאמנו שזה מה שנגזר עלינו כאוהדי ארגנטינה לעולמי עד.
אבל הפעם – באופן כמעט בלתי מתקבל על הדעת – ניצחנו. לא הצלחנו להאמין, אבל זכינו בתואר הראשון שלנו מאז 1993 (עת הייתי בן שנה!) ובפעם הראשונה מאז שהתחלתי לאהוד את הנבחרת.
הזכייה הזו שיחררה בנו משהו. היא הורידה לנו סלע ענק מהלב. היא גרמה לנו להאמין שגם אם ההיסטוריה – לאורך שנים כה רבות שנדמו כנצח – הייתה נגדנו, יש לנו עכשיו את הכוח לכתוב אותה מחדש.
וזה בדיוק מה שעשינו במונדיאל הזה.
זה התחיל רע, כשהפסדנו את משחק הפתיחה לערב הסעודית, שאמור היה להיות המשחק הקל ביותר עבורנו במונדיאל. הלחץ האינסופי, שהיה הסיבה לכישלונות הבלתי-נגמרים שלנו לאורך ההיסטוריה, חזר ובגדול. ידענו שמכאן, כל משחק הוא גמר ואין לנו ברירה אלא לנצח כל אחד ואחד מהם. עד הסוף.
המשחק השני נגד מקסיקו נראה בהתחלה כמו המשך ישיר למשחק הראשון, כשהלחץ לא מאפשר לנו לחבר שתי מסירות רצופות. איזה מזל שיש את מסי, שכמו לאורך כל הקריירה שלו, ידע לתת רגע של קסם בדיוק מתי שהקבוצה שלו צריכה אותו יותר מכל. זו הייתה נקודת המפנה בטורניר. השער הזה הוריד כמות אדירה השווה לאורך רכס הרי האנדים של לחץ, העניק לנו ניצחון – וסוף סוף קצת אוויר לנשימה.
במשחק השלישי מול פולין, כשידענו שאנחנו עדיין חייבים לנצח כדי להבטיח את העלייה (וכדאי מאוד שמהמקום הראשון בבית, כדי להימנע ממפגש נוסף עם צרפת כבר בשמינית הגמר), גם היה הרבה מאוד לחץ – אבל זה כבר התחיל להשתפר. כבר התחלנו להראות ניצוצות של כדורגל.
בשמינית הגמר נגד אוסטרליה, כשהגענו כפייבוריטים ברורים, כבר ממש שיחקנו כדורגל, אבל זה הלך קשה יותר משציפינו, כשכמעט איבדנו יתרון של שני שערים.
Lionel Messi really celebrated right in front of Louis van Gaal and the Netherlands bench 🥶 pic.twitter.com/5hu2D1tbG8
— ESPN FC (@ESPNFC) December 9, 2022
ברבע הגמר מול הולנד באמת איבדנו יתרון של שני שערים. שיחקנו את המשחק הכי טוב שלנו במונדיאל עד אז, אבל איבדנו את הריכוז ממש בסוף והולנד הצליחה לחזור ולהשוות (בדקה ה-12 של תוספת הזמן!). כמעט ניצחנו את המשחק בהארכה כמה פעמים, אבל ב"ה סוף סוף היה לנו שוער גדול בשער (בניגוד לשנים עברו), והוא ניצח לנו את המשחק בפנדלים (וזה קרה בשבת!! האם הקללה הוסרה??).
בחצי הגמר מול קרואטיה (שניצחה את ברזיל בפנדלים! הייתי בטוח שגם אם נגיע לחצי הגמר, ברזיל תחכה לנו שם שוב ותכה בנו שוק על ירך כנקמה על הקופה של השנה הקודמת) המשכנו להשתפר ולשחק אפילו יותר טוב. ניצחנו 3-0, שדי הדהים אותי בהתחשב בעובדה שהייתי בטוח שקרואטיה תנצח גם אותנו בפנדלים.
עלינו לגמר המונדיאל! אבל חיכתה לנו שם צרפת. הנבחרת האיכותית והעמוקה ביותר בעולם. כתבתי בבוקר הגמר שצרפת פייבוריטית ברורה וידעתי שזה לא יהיה סוף העולם אם נפסיד לה, פשוט משום שהיא קבוצה הרבה יותר טובה, אבל גם האמנתי שאנחנו מסוגלים לעשות את זה. שאנחנו מסוגלים לעשות את הצעד הנוסף האחרון הזה ולהגשים את החלום רב-השנים הזה של אומה שלמה ומיליוני אוהדים נוספים ברחבי הגלובוס.
את המשחק ראיתי בבית הוריי, משום שהיה זה גם הלילה הראשון של חנוכה והיום היחיד שבו הסתדר לכולם לערוך מסיבת חנוכה משפחתית. זו אולי לא הייתה חווית הצפייה הסטרילית ביותר (הגעה אחרי שהמשחק התחיל בגלל פקקים אינסופיים, אינטרנט שברירי, ריבוי אנשים בחדר לא גדול, הרבה דברים אחרים שקורים באותו זמן וכו'), אבל לא הייתי רוצה את זה בשום דרך אחרת.
אני לא אכנס אפילו למה קרה במשחק עצמו (אולי אעשה את זה בטור אחר), למרות שאני גאה להכריז קבל עם ועדה שמבחינת רגש וחוויה – זה המשחק הכי גדול שראיתי בחיים (ומי שהגיע עד כאן יודע שעברתי דבר או שניים בחיי אהדתי הספורטיבית [וזה עוד בלי שהזכרתי בכלל את אהדתי לברצלונה, כדורסל, טניס או כל דבר אחר]). אבל כשגונסאלו מונטיאל בעט לעבר הנצח ואשכרה זכינו בגביע העולם, לא יכולתי לבקש מקום טוב יותר לשחרר בו את כל האמוציות והדמעות מאשר המקום בו גדלתי – הן כאדם והן כאוהד כדורגל – ועם האנשים שאני אוהב יותר מכל.
המתנה של 24 (וחצי) שנים, שלעתים נדמתה כאינסופית, באמת הגיעה לסיומה. באמת זכינו במונדיאל.
כל אותן האכזבות, כל אותם הכישלונות, כל הכעסים והתסכולים וכל המסע הארוך והמפרך שעברנו לאורך הדרך – הן אני באופן אישי והן כל אוהדי ארגנטינה אשר השתדלתי לייצג ולספר את סיפורם – הכל הוביל אותנו לרגע הזה. לרגע בו סוף סוף, אחרי הכל, היינו על גג העולם.
בכדורגל, כמו בחיים, הגלגל מסתובב לו. וכאדם מאמין, אני יודע בביטחון מוחלט שהקב"ה מנווט את הספינה ושגם כאשר המצב נראה רע – הוא יביא את העולם בסופו של דבר למקום טוב יותר. וזו רק דוגמה קטנה לכך.
