חודש אחרי פרוץ מלחמת יום כיפור, בהקלטה נדירה שקיימת עד היום, גולדה מאיר אמרה את האמת הפשוטה: "על הכל יסלחו לנו, רק על דבר אחד לא יסלחו לנו. אם ניתפש כחלשים אז נגמר הכל. על זה לא יסלחו לנו". הזוועות הבלתי נתפסות של השביעי לאוקטובר הביאו על העם היהודי חורבן שייזכר לדורות. אך מלבד החורבן והאבדן הם גם הביאו על ישראל את האיום הקיומי של אבדן ההרתעה. בשכונה מלאה כרישים צמאי דם, מי שחוטף מכה גם פותח את עצמו למתקפות קשות בעתיד. לא סתם חיפשו כולם תמונת ניצחון במשך תקופת המלחמה. מה שאף אחד לא דמיין זה שתמונת הניצחון של קיבוץ בארי ושל ישראל של השביעי באוקטובר, דווקא תגיע מדמשק, אבל זה מה שקרה.
"מה שרואים מכאן לא רואים משם" אמר ראש הממשלה שרון. בערוב ימיה של ממשלת ביידן שמחפשת בנרות זכויות שייזקפו לזכותם בספרי ההיסטוריה, החלה המלחמה על השאלה למי מגיעות הזכויות על נפילת ממשל אסאד. ממשל ביידן בהודעה רשמית מיהר לזקוף את הניצחון לזכות הנשיא ביידן, תמיכתו הצבאית באוקראינה שהחלישה את רוסיה, ובישראל שהחלישה את חיזבאללה. כמובן שקולות רפובליקניים, כמו הוול־סטריט ז'ורנאל ועוד, מיהרו להכחיש ולומר שאדרבה, ניצחון זה בא למרות המדיניות של הבית הלבן של ביידן ובגלל בואו הקרב ובא של טראמפ.
מבחינת ישראל זה לא משנה. תמונות ניצחון הן תפיסה מסוימת של המציאות שעליו מחליט הקהל, לא השחקנים. עם כל המאמץ של ישראל במלחמה זו, את הגושפנקא לניצחון של ישראל היה צריך לקבל מסביב. ובסופו של דבר העולם החליט שישראל היא זו שניצחה ניצחון מוחץ במלחמה זו, דווקא כשהוא ראה את אסד מפסיד בדמשק.
במשחק דומינו מזרח תיכוני, התבוסה של חמאס בעזה אפשרה את התבוסה של חיזבאללה בלבנון, והיא שאפשרה את הנפילה של אסד ותומכיו הרוסים והאיראניים בדמשק. זאת היא שאפשרה את תמונת הניצחון שהדהדה בכל המזרח התיכון ובכל העולם, מהקרמלין במוסקבה ועד הבית הלבן בוושינגטון. העולם ראה שמי שישלח מחבלים לטבוח ולחטוף ישראלים מקיבוץ בארי ממשרדי משמרות המהפכה בטהרן, יראה את האימפריה שלו קורסת, מחבלים בכירים מגיעים לטהרן בלי עיניים ואצבעות, ועבודה של ארבעים שנה תהפוך לאבק. בלי המעבר היבשתי דרך סוריה, החלום של איראן שתהיה לה גישה לים התיכון ורכבת נשק לחיזבאללה, עברו כחלום יעוף.
הסיבה האמיתית לעלייה החדה של תמיכה בינלאומית בישראל אחרי מלחמת ששת הימים היא הסיבה העצובה לקריסת התמיכה בישראל אחרי השבעה באוקטובר: העולם אוהב מנצחים. הקריסה של העריץ הסורי עם כל התמיכה הרוסית והאיראנית שהייתה לו, הראתה לעולם את וידוא ההריגה שישראל עשתה לכוחה של חיזבאללה כישות שיכולה לנוע ולהילחם.
המלחמה הזו לא נגמרה, החטופים לא שבו לבתיהם, לא כל העקורים שבו לבתיהם, וחיילי סדיר ומילואים עדיין עומדים בגבורה בשטח יום יום. אבל כמו שאמר צ'רצ'יל בנובמבר 1942 אחרי הניצחון של מונטוגמורי באל-עלמיין: "זה לא ההתחלה של הסוף, זה הסוף של ההתחלה". ישראל נכנסת למצב שבו העולם הערבי כולו, ולאט לאט יותר ויותר בעולם המערבי מבינים, שליציאה לטבח בנשים, בילדים, ובאנשים של קיבוץ בארי יהיו השלכות שיטלטלו את אושיות האימפריה שאחראית למרצחים אלו.
וכך, כאשר השדות שמסביב לקיבוץ בארי מתחילים להוריק, כשהטיח והסיד מתחילים לכסות את מראות הזוועה של אסון השבעה באוקטובר, וכשבמטולה מתחילים לנקות את הרחובות והבתים, בטהרן מתחילים להבין את גודל החורבן שבא עליהם. שם באיראן, ארץ הלידה של משחק השח מט, מתחילים להבין שבמשחק הזה הם נחלו תבוסה בקנה מידה של פעם בדור, בעוד ישראל ניצחה בגדול.
