בעקבות הרצח הנורא של הרב קוגן ז"ל באיחוד האמירויות, רצינו לשתף את הקוראים ברשמינו האישיים מביקור שערכנו באיחוד האמירויות במרץ האחרון. במהלך הביקור נפגשנו עם הקהילה היהודית ועם אישים בכירים בממשל. נגלה לעינינו אסלאם אחר מזה שאנו רגילים אליו באזורינו. אסלאם מתון, שנאבק בקיצוניות ומקדש את הסובלנות והכבוד לאחר. התאפשר לנו לראות לרגע, כיצד רואים את ישראל מבחוץ ואיך הדברים שנאמרים ונעשים בישראל משפיעים על קהילות יהודיות בעולם, "דברים שרואים משם לא רואים מכאן". הרושם החזק ביותר שיצאנו עימו היה המחויבות העמוקה של איחוד האמירויות להסכמי אברהם במובן העמוק של המילה: לא רק שיתוף פעולה כלכלי או ביטחוני, אלא רצון כן ליחסים אמיתיים וחמים בכל המובנים.
ההיסטוריה של איחוד האמירויות הערביות מתחילה בשנות ה-60 של המאה ה-20, כאשר שבע אמירויות – אבו דאבי, דובאי, שארקה, עג'מאן, פוג'יירה וראס אל-חיימה ואום קיוין – החליטו להתאגד ולהקים מדינה אחת עם ממשלה פדרלית, על פי החזון של האמיר של אבו דאבי, שיח' זאיד אל-נהיאן. התהליך החל לאחר תקופה ארוכה של שלטון בריטי באזור, ובשנת 1971, לאחר סיום המנדט הבריטי, ייסדו שבעת האמירויות את מדינת איחוד האמירויות הערביות, מאז, המדינה התפתחה באופן משמעותי, במיוחד בתחום הכלכלה, התיירות והחינוך, והפכה למרכז כלכלי עולמי עם השפעה גוברת בזירה הבינלאומית. המדינה נשלטת כיום על ידי השייח מוחמד בן זאיד, ששיחק תפקיד משמעותי בהובלת המדינה לעידן המודרני. במשך השנים, איחוד האמירויות שמר על יציבות פוליטית תוך שמירה על ערכים של סובלנות דתית ותרבותית. בנוסף, המדינה חתמה על הסכמים חשובים עם מדינות כמו ישראל, כחלק מהסכמי אברהם, ובכך חיזקה את קשריה עם מדינות המערב.
חזון הסובלנות הדתית של איחוד האמירויות
איחוד האמירויות היא בית לאוכלוסייה מגוונת מאוד, הכוללת מעל 200 לאומים. מדיניות ההגירה הפתוחה יחסית, בשילוב עם ההשקעה בפיתוח כלכלי וחברתי, הפכו את המדינה למרכז גלובלי שבו חיים זה לצד זה אנשים מדתות שונות, למשל: מוסלמים, נוצרים, הינדים, בודהיסטים, סיקים ויהודים. הממשלה מספקת תמיכה במוסדות דתיים, מאפשרת חופש פולחן, ודואגת שהקהילות השונות יוכלו לקיים את מנהגיהן ופעילויותיהן ללא חשש או הפרעה. היחס הסובלני הנו כלפי הדתות המונותיאיסטיות ולא מונותיאיסטיות כאחד, כך למשל, לצד הכנסיות הרבות הנמצאות במדינה, יש גם מקדש הינדי, השני בגודלו בעולם הנמצא באבו דאבי. ההינדים, יש לציין, הינם עובדי אלילים בעיני האסלאם האורתודוקסי. ובכל זאת איחוד האמירויות מאפשר להם חופש פולחן.
איחוד האמירויות הערביות ידועה כאחת המדינות המובילות במזרח התיכון בקידום ערכים של סובלנות, דו-קיום וכבוד הדדי בין תרבויות ודתות שונות. החזון של המדינה בנוגע לסובלנות דתית נובע מהשאיפה ליצור חברה רב-תרבותית שבה כל אדם, ללא קשר לאמונתו או מוצאו, מרגיש שווה, מכובד ובטוח. כך הכריזה בשנת 2019 איחוד האמירויות על "שנת הסובלנות", שבה התמקדה בקידום פרויקטים ויוזמות שמטרתן לחזק את ערכי הסובלנות בחברה המקומית והבינלאומית. במהלך השנה הוקם "משרד הסובלנות", שבראשו עומד שר הממונה על קידום ערכים של דו-קיום והרמוניה בין קבוצות שונות באוכלוסייה . בהרבה אתרים תיירותיים ניתן לראות את המילים "סובלנות" Tolerance تسامح כתובות בענק. בין היוזמות הבולטות ניתן לציין את "בית משפחת אברהם" – מתחם דתי ייחודי באבו דאבי הכולל מסגד, כנסייה ובית כנסת, המסמלים את המחויבות לקיום דיאלוג בין-דתי וקירוב לבבות בין שלוש הדתות המונותאיסטיות הגדולות: האסלאם, הנצרות והיהדות. חשוב לציין ששלושת הבניינים, הכנסייה, המסגד ובית הכנסת הם באותו גודל ובאותה ארכיטקטורה, מה שמשדר שוויון בין הדתות.
אחד הצעדים הבולטים בהקשר הבינלאומי היה הסכמי אברהם שנחתמו בשנת 2020, שבמסגרתם כוננו יחסים דיפלומטיים מלאים בין איחוד האמירויות לישראל. מהלך זה נחשב פריצת דרך בקידום דיאלוג ושיתוף פעולה בין דתות ותרבויות באזור. בנוסף, איחוד האמירויות מארחת אירועים וכנסים בינלאומיים בנושאי סובלנות ודו-קיום, כגון "הפורום העולמי לסובלנות", שבו משתתפים מנהיגים דתיים, חוקרים ונציגי ממשלות מכל רחבי העולם.
היחס ליהודים ולמדינת ישראל
בעקבות החתימה על הסכם השלום עם ישראל, ייסדו באמירויות משרד של רב ראשי, הרב יהודה סרנה, שגר בניו יורק. בנוסף אליו יש גם רב שגר באבו דאבי, הרב ג'ף ברז'ה, ויש רבנים של חב"ד שמתפקדים כמשגיחים. יש באמירויות שחיטה כשרה של עופות. חברת התעופה של האמירויות פתחה מטבח כשר. יש שני מקוואות, אחד בדובאי ואחד באבו דאבי, בחינם ליהודים. לאמירתים יש מחויבות עמוקה להסכמי השלום עם ישראל, על אף הביקורת הקשה שהם ספגו בגינם מהעולם המוסלמי ובעיקר מהפלסטינים, על כך שחתמו הסכם ללא התנייתו בפתרון הבעיה הפלסטינית. בכך הם למעשה סטו מהקונצנזוס של מדינות ערב, לפיו השלום עם ישראל יתאפשר רק לאחר הקמת מדינה פלסטינית בגבולות 1967.
הביקורת של העולם הערבי על האמירויות הלכה והתעצמה במיוחד במהלך המלחמה הנוכחית. אבל במהלכה התגלה גם הקשר העמוק בין ישראל והאמירויות: האמירויות הייתה המדינה הערבית היחידה שגינתה את אירועי השבעה באוקטובר. בעוד מדינות אחרות סילקו את השגרירים הישראלים, השגריר הישראלי באמירויות נשאר. חברת התעופה הלאומית של האמירויות לא ביטלה את טיסותיה לישראל כמו חברות תעופה אחרות. שיתוף הפעולה הכלכלי, הטכנולוגי והמודיעיני בין שתי המדינות נשמר. יחד עם זאת, האמירויות ניסתה לתווך ולמתן את ההסלמה במלחמה מתוך ראייתה את עצמה כגורם המשרה יציבות באזור. השותפות עם ישראל מחד והקריאה לשים דגש על הסיוע ההומניטרי לאזורי הלחימה מאידך, המחישה את המורכבות והאיזון העדין שעל האמירויות לשמר בין יחסיה עם ישראל ויחסיה עם העולם הערבי. אבל בשורה התחתונה, שיתוף הפעולה שנשמר בין ישראל לאמירויות גם במהלך המלחמה, הוכיח את העומק של היחסים בין שתי המדינות ואת היכולת לשתף פעולה גם במצבים מורכבים ורגישים.
ד"ר עלי ראשד אלנועימי: מנהיג של סובלנות ודיאלוג בין-דתי
במהלך הביקור נפגשנו עם ד"ר עלי ראשד אלנועימי שהינו אחת הדמויות המשפיעות והמוערכות ביותר באיחוד האמירויות. הוא חבר במועצה הלאומית הפדרלית ויו"ר ועדת ההגנה, הפנים והחוץ במועצה. הוא מנהיג מוביל בתחום קידום הסובלנות, הדו-קיום והדיאלוג הבין-דתי. הוא מחזיק בתארים אקדמיים מתקדמים במדעי החברה, חינוך ותחומים נוספים, בהם הוא שילב בין השכלה מערבית לבין היכרות מעמיקה עם התרבות הערבית והדת האסלאמית.
כחלק ממאמציו לבנות גשרים בין דתות ותרבויות, משמש ד"ר אלנועימי כיושב ראש של מוסדות וארגונים בינלאומיים שונים, בהם "מועצת המנהיגים המוסלמים" ו-"מרכז הסובלנות הבינלאומי". במסגרת תפקידים אלו, הוא מוביל יוזמות חינוכיות, דיאלוגים בין-דתיים וכנסים עולמיים שמטרתם לקרב בין קבוצות דתיות, לקדם הבנה הדדית ולמנוע קיצוניות דתית. במהלך נאומים וכנסים בינלאומיים, הוא מדגיש את החשיבות של פעולה פרואקטיבית בקידום סובלנות – לא רק כחובה דתית ומוסרית, אלא גם כתנאי לשגשוג ולשלום עולמי.
בין הישגיו הבולטים ניתן לציין את מעורבותו בהקמת "בית משפחת אברהם", פרויקט שמסמל את המחויבות לשיוויון בין הדתות המונותאיסטיות, ואת תרומתו להסכמי אברהם שנחתמו ב-2020, שסימלו עידן חדש של שלום ושיתוף פעולה במזרח התיכון. ד"ר עלי אלנועימי הוא לא רק מנהיג בתחום הסובלנות והדו-קיום הבין-דתי, אלא גם אינטלקטואל ופובליציסט אשר כתב מספר ספרים ומאמרים הבוחנים סוגיות מרכזיות בחברה המודרנית, בדת ובמדיניות. ספריו מציעים תובנות ייחודיות הנוגעות לקידום ערכים של סובלנות, התמודדות עם קיצוניות, ובניית גשרים בין תרבויות.
ד"ר עלי הוא גם שותף פעיל בארגון ה-ADL, הליגה נגד השמצה, מיסודו של ארגון "בני ברית", הארגון הגדול ביותר בעולם למאבק באנטישמיות, באנטי ציונות ובגזענות. זה לא מובן מאליו שמנהיג מוסלמי ישתתף בארגון כזה, מבלי שיספוג ביקורת קשה ויתוייג כ"ציוני". השותפות של ד"ר עלי בארגון הזה ספציפית, מראה על האומץ שלו. אבל לא רק שלו אישית, אלא של המדינה, כי ברור שלהחלטות שלו יש תמיכה ממשלתית.
הסובלנות היא ערך אסלאמי
בניגוד לתדמית ה"זועפת" והלא סובלנית של האסלאם הקיצוני טוען ד"ר אלנועימי, שהאסלאם האמיתי והנכון הינו אסלאם שהוא סובלני לאחר. כתיבתו של אלנועימי היא מניפסט כנגד האסלאם הרדיקלי מבית היוצר של תנועות האחים המוסלמים למיניהן. הוא בוחר בפרשנות שמנוגדת לפרשנות המפלה כלפי האחר, של האסלאם הפונדמנטליסטי. לשיטתו, חינוך הוא הכלי המרכזי במאבק בקיצוניות, והכלי האמיתי לשינוי. הוא קורא לעיצוב תוכניות לימוד המקדמות חשיבה ביקורתית, פתיחות וסובלנות בקרב צעירים.
בספריו, ד"ר אלנועימי מדגיש שסובלנות אינה רק חובה דתית באסלאם, אלא ערך אוניברסלי שיכול לשמש גשר בין דתות ותרבויות. להלן נביא כמה דוגמאות לכך מתוך ספרו: "אלתעאיש" (דו-קיום). בספר זה, דן אלנועימי בתקדימים מתוך ההיסטוריה המוסלמית המצביעים על סובלנות לאחר. הוא לוקח את המודל שלו לסובלנות מ-"חוזה האומה", החוזה שערך הנביא מחמד, בשנת 622 כאשר הגיע לעיר ית'רב, שלימים תיקרא אלמדינה. בית'רב היתה חברה מגוונת מבחינה דתית: יהודים ומוסלמים, מבחינה גזעית: שבטים שונים, ומבחינה תרבותית: ה"מהאג'רון", המוסלמים שהיגרו עם מחמד ממכה וה-"אנצאר" (התומכים), תושבי אלמדינה שקיבלו על עצמם את האסלאם. ההבדל והגיוון לא הפריעו לתושבי העיר לבנות חברה אחת. ברגע שכל הקבוצות השונות היו מחויבות להסכם חוזה האומה, החברה המגוונת הייתה יכולה להתקיים. למעשה, טוען ד"ר עלי, לא קיימת במציאות חברה שאינה מגוונת. הגיוון וההבדלים בין בני האדם הם ברכה ולא קללה.
דוגמא שניה מביא אלנועימי מסיפור ביקור משלחת נוצרים מנג'ראן אצל הנביא מוחמד ב"שנת המשלחות". לאחר שמכה נכנעה בפני הנביא מחמד בשנת 630, הגיעו בשנה שלאחר מכן, שנת 631, משלחות רבות לנביא מוחמד, בהם משלחת של נוצרים מהישוב נג'ראן, שבדרום חצי האי ערב. הנוצרים הגיעו לנביא מוחמד כאשר הם עונדים צלבים גדולים על צוואריהם. הנביא מוחמד קיבל וארח אותם במסגד והצלבים לא הפריעו לא לו ולא לאף אחד אחר מהחברים שלו. כאשר הגיעה שעת התפילה, רצו הנוצרים לצאת מהמסגד של הנביא לקיים את תפילתם, אבל הנביא התעקש שהם יתפללו בתוך המסגד. באותו זמן, לא חשבו שזאת בעיה או פגיעה ברגשות המוסלמים.
הוכחה שלישית לסובלנות האסלאם מוצא ד"ר אלנועימי במסמך ההגנה שנתן הנביא מוחמד לנזירי מנזר סנטה קתרינה. מנזר זה הוא מנזר נוצרי-יווני-אורתודוקסי הנמצא בדרום חצי-האי סיני שבתחומי מצרים, בסמוך למקום הנחשב על פי המסורת הנוצרית כהר סיני, והמכונה בערבית "ג'בל מוסא" (הר משה). המנזר נחשב למוסד הנזירות העתיק ביותר, שפעיל ברציפות מאז הקמתו, והוא הוכר כאתר מורשת עולמית של ארגון אונסק"ו. על פי המסורת של המנזר, קיים כתב אמנה השמור בכנסייה, ואשר נטען כי נחתם בידי מוחמד אשר מעניק הגנה למנזר מפני מתנכלים מוסלמים. במשך כל תקופות שלטונן של השושלות השונות ששלטו באסלאם מימי הנביא מוחמד ועד למצרים של ימינו, כובדה האוטונומיה של המקום כהקדש של יוון. על המסמך הזה כותב ד"ר אלנועימי שהוא מצביע על "עומקה של הסובלנות הדתית, הכבוד לאחר, וקדושת חופש הפולחן והמחשבה אצל המוסלמים והוא מראה כיצד ניתן ליישם הלכה למעשה את ערך הדו-קיום עם האחר והשונה לפני יותר מ-1400 שנה וזאת בתקופה בה היה נהוג בעולם לנהוג באחר ובשונה באלימות, הרג, גירוש והגליה".
דוגמא רביעית היא מסמך תנאי עומר לתושבי ירושלים. מסמך תנאי עומר הינו מסמך המיוחס לח'ליף השני עומר אבן אלח'טאב, אשר ניתן למיעוטים הדתיים: נוצרים, יהודים ואחרים כאשר כבש עומר את ירושלים בשנת 638. המסמך מסדיר את מערכת היחסים בין הכובש המוסלמי למיעוטים הדתיים. במסמך מוענקת הגנת המוסלמים לשאינם מוסלמים תמורת תשלום ה-"ג'זיה" (מס הגולגולת). כמו כן ישנן הגבלות שונות על הלא-מוסלמים (יש לציין שהגבלות אלו לא תמיד יושמו במלואן במהלך ההיסטוריה של האסלאם ואף בוטלו, עם תהליך המודרניזציה שחל במזרח התיכון בראשית המאה ה-20). ד"ר נועימי טוען שיש לקרוא את המסמך הזה על רקע התקופה והנסיבות שבהן נכתב. לאחר מלחמה קשה של המוסלמים, בתקופה בה היה נהוג להרוג או להשפיל עד עפר את האויב, הגביל השליט המוסלמי את עצמו ובני עמו במסמך הזה, בכך שהעניק למיעוטים הדתיים הגנה וזכויות ואסר לפגוע בהם עד יום הדין, על אף שהוא היה המנצח ויכול היה לעשות בהם ככל העולה על רוחו. מדוגמאות אלו מההיסטוריה המוסלמית, טוען ד"ר אלנועימי, יכולים מדינות ומנהיגים ללמוד כיצד ליצור מסגרות שמקדמות שוויון וכבוד לכלל בני האדם, ללא קשר לאמונתם או מוצאם.
ד"ר עלי עורך מפגשים בין-דתיים רבים, עם רבנים מהארץ ומהעולם. למפגש שערך עם הרב אורי שרקי, הרב אייל ורד ורבנים נוספים הוא הביא את המטיף הראשי של האמירויות. במפגש הזה הוא דיבר על הקשר הלגיטימי של היהודים לארץ ישראל ועל כך שהיהודים הם חלק אינטגרלי מהמגוון הדמוגרפי של המזרח התיכון.
הרצח של הרב צבי קוגן ז"ל, שליח חב"ד באיחוד האמירויות, עורר תגובות נחרצות מצד הרשויות במדינה. הוא היווה קריאת תיגר על כל ה-"אני מאמין" של איחוד האמירויות. משרד הפנים של איחוד האמירויות פרסם הצהרה שהדגישה את מחויבות המדינה להבטיח את ביטחונם של תושביה ולהיאבק ביד קשה כנגד כל ניסיון לפגיעה בביטחון הלאומי. בכירים נוספים במדינה הביעו זעזוע מהרצח, אותו כינו "פשע מחריד", והדגישו כי אין מקום לקיצוניות ולטרור במדינה. החשודים ברצח נעצרו, ובמידת הצורך, הם עלולים לעמוד בפני עונש מוות, בהתאם לחוק המקומי. במאמר ארוך שכתב ד"ר נועימי ב-Times of Israel לאחר הרצח, בו ביכה את הרצח של הרב, הוא כתב בין היתר: "בעודנו מתאבלים על הרב קוגן אנו מכריזים: הטרור נכשל והשלום ישרור. לזכרו, אנו מכפילים את מחויבותנו לדו קיום ולהרמוניה". ד"ר אלנועימי הגיע לישראל באופן מיוחד לשבעה של הרב קוגן בכפר חב"ד.
מוזיאון השואה
האתר המיוחד והמרגש ביותר בו ביקרנו בדובאי היה מוזיאון השואה. המוזיאון נמצא בתוך מוזיאון צומת התרבויות (Crossroads of Civilizations Museum). שמכיל גם מוזיאון ליהדות. תערוכה זו, הנקראת "We Remember", היא נפתחה בשנת 2021 והיא מתמקדת בהעלאת מודעות לשואה ולעוינות כלפי יהודים. היא מציגה עדויות של ניצולי שואה, חפצים היסטוריים, ותיעודים הממחישים את ההשלכות האנושיות של האירועים. בנוסף, התערוכה כוללת מחווה מיוחדת לגיבורים ערבים שהגנו וסייעו ליהודים בתקופה זו, במטרה להדגיש גם את התפקידים ההומאניים של אנשים ממגזרים שונים באותה תקופה. תערוכה זו היא חלק מהיוזמות התרבותיות והחינוכיות שהושפעו מהסכמי אברהם, ותומכת בדיאלוג בין-תרבותי באזור. כמו כן, היא מתכתבת עם המאמצים של איחוד האמירויות לקדם מסרים של סובלנות דתית והיסטורית כחלק מחזונה לפיתוח חברה מגוונת ומכבדת. מוזיאון כזה הינו תופעה יחידה במינה בעולם הערבי, שכלל מכחיש את השואה.
במוזיאון פגשנו את המייסד שלו – אחמד עובייד אלמנסורי, שאסף את המוצגים השונים עוד הרבה לפני שנחתמו הסכמי אברהם. אלמנסורי הינו אספן אומנות, שרכש כלים היסטוריים וספרים עתיקים מתוך תשוקה להיסטוריה ולאומנות. כשהאוסף גדל וגדל העמידה לרשותו הממשלה את מעונו ההיסטורי של סבו של שליט דובאי הנוכחי, מוחמד בן ראשיד אלמקטום. אלמנסורי שיפץ את המקום ובשנת 2012 פתח בו את המוזיאון לתרבויות. האמירתים לא הסתפקו רק במוזיאון: שנתיים לאחר החתימה על הסכמי אברהם, הם הודיעו שיכניסו את נושא לימודי השואה לתוכניות הלימודים לתלמידי בתי הספר היסודיים והתיכוניים.
חזרנו מהביקור מתוך הבנה שאין דבר כזה "האסלאם". האסלאם, כמו דתות אחרות, אינו עשוי מקשה אחת ויש בו מגוון גדול של קולות השונים זה מזה. אופיו של האסלאם משתנה ממקום למקום ומחברה אחת לאחרת והוא תלוי בפרשנות שאותה בוחר הציבור לאמץ, פרשנות שמושפעת מגורמים חברתיים ופוליטיים. בשלושת ימי הביקור שלנו באמירויות, ראינו את ישראל "מבחוץ" והבנו שלעיתים יש לנו, כישראלים, נטייה לבחון דברים רק על בסיס זווית ההסתכלות הישראלית. בפועל, התמונה הרבה יותר מורכבת ועלינו לראות גם את הקשיים והאתגרים עימם מתמודד הצד השני. ראיה צרה עלולה לפספס את הרגישויות והניואנסים של יריבים או שותפים פוטנציאלים. לעומת זאת ראיה רחבה, תעזור לבסס יחסים ולבנות אמון ארוך טווח.
