המרד נגד האליטות: תוצאות הבחירות בארה"ב מעידות על קריסת הליברליזם

תוצאות הבחירות בארה״ב הפתיעו חלק מהפרשנים הפוליטיים, ובפרט את הממסד התקשורתי בארה"ב וגם אצלנו בישראל. הסקרים הצביעו על מרוץ צמוד, אך בסופו של דבר טראמפ ניצח בכל מדינות המפתח, וזכה ברוב הקולות גם בסיכום ההצבעות הארצי ולא רק במרוץ האלקטורים.

החמצת תוצאות הבחירות על ידי הסוקרים, גם לאחר מאמצים ניכרים לתקן את שיטות המדגם, היא עדות סמלית לחוסר היכולת של הממסד התקשורתי, האקדמי והתרבותי להבין ולהעריך נכונה את זרמי העומק בפוליטיקה האמריקנית, ולמעשה גם העולמית – שכן תופעות דומות מוכרות לנו גם מסקירות מערכות הבחירות האחרונות באירופה, וכמובן גם מארצנו שלנו. הקיטוב הפוליטי, וקיטוב העומק התרבותי המונח בתשתיתו, משקפים היעדר לגיטימיות פוליטית ותרבותית לעמדת הצד שמנגד, שפועל יוצא שלה הוא הפתעה מחודשת מהצלחתו.

מדוע אפוא ניצח טראמפ? פרשנים שונים העלו אפשרויות כאלו ואחרות, הנוגעות לאופן ניהול המרוץ לנשיאות. לוּ רק היה ביידן פורש מוקדם יותר מהמרוץ ולמפלגה הדמוקרטית היה זמן לנהל פריימריז, הדברים היו נראים אחרת, הם טוענים. לחלופין, יש שתולים את האשמה במסרים של המפלגה הדמוקרטית ובאופן הניסוח שלהם, שלא השכילו לחדור ללב הציבור האמריקני. מקור אחר לאשמה בכישלון הדמוקרטי הוא עלייתו לכאורה של הפופוליזם: הציבור האמריקני, כך הם אומרים, מושפע מהלכי רוח המגייסים את הפחד שלו לטובת פוליטיקה מיושנת של חזרה לשבטיות, על חשבון חזון הקידמה מוכוון־העתיד שהציעה המפלגה הדמוקרטית.

לטענתי, ניצחונו של טראמפ הוא ביטוי למרד של הציבור האמריקני בתפיסת העולם הפרוגרסיבית, במארג התרבותי והלשוני שבנתה, ולמעשה – מרד באליטות האמריקניות. אלא שהמרד הזה איננו מתחולל בחלל ריק. זהו מרד שכנגד, מרד באליטות שמרדו תחילה בהמונים ובמעמד העובד.

מאבק נטול ניואנסים

ההוגה האמריקני כריסטופר לאש טבע בשנות התשעים את המושג ״מרד האליטות״, כדי לתאר את האופן שבו העילית האינטלקטואלית, התרבותית והתקשורתית בארה״ב, בחרה להתנתק מההמון האמריקני על ידי יצירה של מערכת תרבותית וזהותית אלטרנטיבית, המבדילה בינה ובין המעמד העובד. בדומה לעידן הוויקטוריאני, קודים תרבותיים הופכים להיות מערך המייצר גבול בין מי ששייך לאליטה ובין מי שניצב מחוץ אליה. האליטות חיות בעולם גלובלי עם ניידות גבוהה, והן מנותקות מצורכי היומיום, מהתמודדות עם גיאופוליטיקה ריאלית ועם מציאות של מחסור במשאבים ומאבק עליהם. לטענתו של לאש, המעמד העובד הוא ששימר את הממד הטרגי של הקיום האנושי, בעוד האליטה דוהרת לעבר חזון אוטופי, ובסופו של דבר פוסט־הומניסטי, של חירות אינסופית לכאורה.

בתקופתו של לאש עמדה במוקד תרבות התקינות הפוליטית בארצות הברית, אך דבריו הנבואיים תקפים בפרט לתנועת ה״נעורות" (woke), השולטת כיום בשיח הפרוגרסיבי האמריקני. תנועת הנעורות היא שם כללי להתפתחות שחלה באידיאולוגיה הליברלית־פרוגרסיבית בעשור־שניים האחרונים. היא מבטאת שילוב של אידיאולוגיות אקדמיות – פוסט־מודרניזם כמסגרת פילוסופית אנטי־מהותנית, תיאוריה ביקורתית וניאו־מרקסיזם כניתוח מבוסס־כוח של החברה, ופוסט־קולוניאליזם כמטה־היסטוריה פוליטית – יחד עם יסודות של אקטיביזם חברתי שאפיינו מאז ומעולם את השמאל האמריקני.

תהליכים אלו הביאו ליצירה של מערכת ערכית, חברתית, זהותית ופוליטית מקיפה של דור צעיר ליברלי־אמריקני, המעמידה במרכז מאבק בלתי מתפשר – דואליסטי, נטול ניואנסים, נעדר פרגמטיזם ואף אלים – באי־צדק ובעוולות חברתיות, אמיתיות ומדומות, המתלכדות לזירת מאבקים אחת. זירה זו החלה לאמץ מושגים מהתיאולוגיה הפוליטית של קרל שמיט, של הבחנה חדה בין ״אויב״ ל״ידיד״. היא דורשת השתייכות ונאמנות, מטהרת את המחנה ממי שסוטים מהתקן האידיאולוגי, וחסרת סבלנות וסובלנות לעמדות אחרות ולדיאלוג הפוליטי המסורתי.

הפילוסוף הבריטי ג׳ון גריי, בספרו ״הלווייתנים החדשים: מחשבות לאחר הליברליזם״ (2023), טוען שתנועת הנעורות היא פועל יוצא של ״עודף כושר ייצור״ של אליטות ליברליות. המוסדות החברתיים של האליטה, ובפרט האקדמיה, מייצרים יותר מדי מועמדים המתדפקים על דלתות הכניסה של היכלי האליטות, ונאלצים להתחרות זה בזה על ידי אימוץ קיצוני יותר ויותר של ערכי היסוד והדוקטרינות של הנעורות.

בין תלמידיו של לאש נמנה פטריק דנין, פילוסוף פוליטי קתולי מאוניברסיטת נוטרדאם, ואחד ההוגים הבולטים של אסכולה פוליטית ״פוסט־ליברלית״. בספרו ״מדוע נכשל הליברליזם״, מתאר דנין את חולשתו הפנימית של הליברליזם. לפי דנין, דעיכתו של הליברליזם היא באופן פרדוקסלי פועל יוצא של ניצחונו לכאורה: ב־1989, עם קריסתה של ברית המועצות, הכריז ההוגה פרנסיס פוקויאמה על ״קץ ההיסטוריה״ ועל הפיכתו של הליברליזם לאידאולוגיה האחרונה, המארגנת היחידה של הסדר העולמי החדש. אך לטענת דנין, עמידתו לבדו בזירת הרעיונות חידדה את חולשותיו של הליברליזם והביאה למעין קניבליזם פנימי, שבו הוא קם על יוצרו. פוקויאמה עצמו, והוגה בולט נוסף בשם מרק לילה, הצביעו כבר ב־2016 על כך שבחירתו של טראמפ היא תוצאה של ההתנתקות התרבותית של האליטות הדמוקרטיות משאר ארצות הברית.

לטענת דנין, הישענותו של הליברליזם על עקרון האוטונומיה של היחיד ועל השחרור המתמיד של הפרט מכל מגבלה, חותרת תחת היסודות החברתיים, התרבותיים והמוסריים הדרושים לקיומה של חברה יציבה ובת־קיימא. האינדיווידואליזם הליברלי שחק את הקשרים החברתיים, את המוסדות החברתיים ובהם מוסד המשפחה, ואת המבנים הקהילתיים ועצם תחושת ההשתייכות הקהילתית. תחת מעטה של רב־תרבותיות לכאורה, האתוס האוניברסליסטי של הליברליזם יוצר למעשה הומוגניזציה של התרבות, על חשבון תחושת השורשיות וההשתייכות למקום ולמסורת מסוימת. השאיפה המתמדת לקדמה מביאה להתבססות על טכנולוגיה היוצרת ניכור גובר והולך בין האדם ובין הטבע. במרכז האתוס הליברלי עומד ״היחיד הממציא את עצמו״ (self-making), משוחרר מכל מגבלה של השתייכות, עבר ומגדר. אך בסופו של דבר, הליברליזם מותיר את היחיד מנותק מהקשר היסטורי, נטול ערכים ומחויבויות הנדרשים לקיום חברה משגשגת.

אובדן היכולת לתקשר

הביטוי הבולט ביותר של הכשל התרבותי הזה הוא השפה. במרכז האידיאולוגיה של הנעורות נמצאת תפיסה שלפיה השפה עצמה שימשה לאורך ההיסטוריה כלי דיכוי, והדרך להשתחרר מהדיכוי הזה היא לשחרר את השפה. בתהליך השחרור הזה נוצרים כינויי גוף (pronouns) חדשים שאינם קיימים במקור, דקדוק חדש, בפרט כזה ההופך את השפה לניטרלית מבחינה מגדרית, ואף מילים חדשות (למשל המילה Latinx לתיאור האוכלוסייה ההיספנית). השחרור לכאורה ממגבלות השפה יצר שפה חדשה הנאכפת באדיקות ואף באלימות. שימוש שגוי בשפה לתיאור הזהות המגדרית של אדם או ההשתייכות הקבוצתית שלו, הפך לחטא בל יכופר המחייב בקשת מחילה ציבורית.

עבור רבים בארה"ב, השפה שקידמה המפלגה הדמוקרטית נותרה מרוחקת, עמומה ולא ברורה. ביטוי בולט לכך היה הנטייה של קמלה האריס, המועמדת הדמוקרטית, ל״סלטי מילים״ – תשובות ארוכות ומפותלות, המנסות לנווט בסבך הרגישויות של השפה החדשה, אך נתפסות בסופו של דבר כנעדרות אמירה ברורה ואותנטית

לא לחינם הפכה השפה לזירה שבה פרץ למעשה מרד־הנגד באליטות: באירוע שהתרחש באוניברסיטת טורונטו ב־2016 סירב ג׳ורדן פיטרסון, לימים אחד מנושאי הדגל של המאבק בתנועת הנעורות, להשתמש בכינויי גוף ביחס לסטודנטים באוניברסיטה. לטענתו של פיטרסון, המשטור של השפה מאפיין משטרים רודניים, ויש לשמור את החירות לומר גם דברים שאינם ״תקינים״. פיטרסון הצביע גם על האופן שבו שפה משמרת מודלים של משמעות וזהות שנוצרו בחברה לאורך הדורות, וכיצד הפירוק של השפה מפרק את המבנים האלה. סרטון המתאר את האירוע הופץ ברשתות החברתיות, והפך לסמל של התעוררות תנועת הנגד התרבותית.

בסופו של דבר, השפה החדשה של תנועת הנעורות היא גולם שקם על יוצרו. האליטות הפרוגרסיביות יצרו מערך של שפה שמי שאינו משתייך אליהן איננו מסוגל למעשה לדבר בה, וגרוע מכך – איננו מסוגל לאתר ולתאר באמצעותה את המציאות שבה הוא חי. השפה החדשה היא ביטוי של אידיאולוגיה המעמידה במרכז את האינדיווידואל ואת לבטי ההגדרה העצמית הבלתי־מסתיימת שלו, ואת השאיפה הפוליטית לשחרור קבוצות זהות שונות מדיכוי חברתי. הגמישות האינסופית הנדרשת מהשפה היא ביטוי מחד לחירות של היחיד, אך מאידך למשטור תרבותי, כאשר הפרה של כללי השפה החדשה נתפסת כפגיעה אישית חמורה (ראו למשל הביטוי dead-naming, המתאר פנייה אל אדם ששינה את זהותו המגדרית ובהמשך לכך את שמו, בשם הישן שלו).

במישור החברתי, השפה הופכת לחשדנית ואורבת כל העת לטעויות המכונות ״מיקרו־אגרסיות״, החושפות לכאורה אלימות מעמדית סמויה. כך הופכת הזירה החברתית למקום של מאבק מתמיד, ללא אפשרות למפגש ולמיזוג אופקים באמצעות שפה ושיח. בהקשר הפוליטי, השפה עברה לשקף תפיסה היסטורית ופוליטית הנשענת על ניתוח פוסט־קולוניאליסטי. מי שאיננו שותף לניתוח הזה, איננו מוצא עוד בשפה השלטת ביטויים לעמדה פוליטית חליפית. למעשה, ציבורים שונים בחברה האמריקנית איבדו את היכולת לתקשר זה עם זה בשפה משותפת.

המדוכאים חברו למדכאים

הקואליציה הפוליטית שתמכה בטראמפ במערכת הבחירות האחרונה מורכבת מגורמים שונים שמאסו בסדר התרבותי הליברלי ובשפה החדשה שלו. הקואליציה הזו מורכבת משני גורמים: מצד אחד נכללו בה הלבנים מן האזורים הכפריים ובני המעמד הלבן העובד, שזהותם הגזעית סימנה אותם כמדכאים והותירה אותם מחוץ לקואליציה של המדוכאים. מצד שני כלולות בה קבוצות שזוהו על ידי האידיאולוגיה הפרוגרסיבית כאוכלוסיות מדוכאות וכשותפים ברורים שלה, ובהם ההיספנים, יוצאי אסיה וכדומה. המעבר של קבוצות אלה, וגם של גברים צעירים אפרו־אמריקנים, להצבעה לטובת טראמפ, מעיד על השבר התרבותי הפנים־אמריקני.

ההיספנים למשל, הם בעלי זהות דתית קתולית, נוטים לשמרנות חברתית, ספקנים לגבי הפלות, ורחוקים מלאמץ סדר יום פוליטי המעמיד במרכז זכויות להט״ב ומאבקים מגדריים. בניגוד לציפייה שיתמכו במדיניות הגירה ליברלית הם דווקא מתנגדים לה, כי הם רואים עצמם כמי שנכנסו לארה״ב בדין, והגירה בלתי מוגבלת מאיימת על פרנסתם. אך יותר מכול, השפה החדשה של האליטות פשוט לא מדברת אליהם ולא מתארת את מציאות חייהם, והם אינם יכולים להיות שותפים בשיח שלה. כך, השפה הישירה והבוטה לעיתים של טראמפ ושל חלק מהדמויות הפוליטיות שסביבו, נתפסת כאותנטית, מובנת, ״חמה״ מבחינה רגשית ומעוררת הזדהות. זאת בעוד השפה שקידמה המפלגה הדמוקרטית נותרה עבור ציבורים רבים מרוחקת ומנוכרת, עמומה ולא ברורה. ביטוי בולט לכך היה הנטייה של קמלה האריס, המועמדת הדמוקרטית, ל״סלטי מילים״ – תשובות ארוכות ומפותלות, המנסות לנווט בסבך הרגישויות של השפה החדשה, אך נתפסות בסופו של דבר כנעדרות אמירה ברורה ואותנטית.

תרומה משמעותית נוספת לפירוק הכוח הפוליטי של השפה הפרוגרסיבית בבחירות האחרונות הייתה השינוי במפת התקשורת. במערכת הבחירות הנוכחית הושלם המעבר מאמצעי תקשורת מרכזיים אל העולם של הרשתות החברתיות, כאשר רבים מהמצביעים צרכו את כלל החדשות שלהם באופן בלעדי מהרשתות. אילון מאסק, שתמך פוליטית בטראמפ ואף מונה לתפקיד בממשלתו, רכש את טוויטר, שינה את שמה ל־X, והחיל עליה כללי שפה שלא היו כפופים למשטור השיח הפוליטי.

מובילי דעה מרכזיים בעולם הרשתות החברתיות, בהם למשל בן שפירו או ג'ו רוגן, שאירח את טראמפ לריאיון ממושך בפודקאסט שלו, אינם באים מהמוסדות החברתיים והתרבותיים של האליטות המסורתיות, והשפה שהם מדברים בה אינה כפופה לכללי השיח של השפה הפרוגרסיבית שמצאו אחיזה גם בתקשורת המיינסטרים. כך, המרחב של הרשתות החברתיות הפך לזירה שבה אפשר להשתחרר מהשפה המשוחררת של הנעורות, וגם כאן – למרוד מחדש באליטות שמרדו והכזיבו.

יש להם שפה שנייה

לתפנית הזו בפוליטיקה האמריקנית יש השלכות גם על העולם היהודי בארה״ב, ועל יחסיו עם ישראל. הקהילה היהודית־אמריקנית נחלקת בין קבוצת האליטה הליברלית, שהיא דומיננטית במוסדות היהודיים־אמריקניים ובהגות התרבותית והפוליטית של הקהילה, ובין קבוצות נוספות, כגון האורתודוקסיה המודרנית, הקהילות החרדיות, ישראלים לשעבר, יוצאי ברית המועצות והקהילות המזרחיות (יוצאי חלב, איראן, גיאורגיה ועוד).

למרות נתונים מסוימים על נדידה של יהודים ליברלים לעבר הצבעה לטראמפ (למשל בניו־יורק) או להימנעות מהצבעה, נראה שבסופו של דבר היהודים הליברלים הצביעו לטובת קמלה האריס בהיקף דומה להצבעתם בעבר למועמדי המפלגה הדמוקרטית. לעומת זאת, בקבוצות אחרות ביהדות האמריקנית, ההצבעה לטראמפ הייתה בולטת. השבר הפנימי הנוכח זה שנים ארוכות בתוך הקהילה היהודית־אמריקנית קיבל משנה תוקףֿ, וזאת כאשר ישראל עצמה, ומידת התמיכה הפוליטית בה, הפכו לנושאים שנויים במחלוקת בארה"ב שלאחר 7 באוקטובר.

על קו השבר התרבותי הזה יושבים גם היחסים של יהדות ארה"ב הליברלית עם מרבית החברה הישראלית. האליטה התרבותית של יהדות ארה״ב – באקדמיה, במוסדות הכשרת הרבנים, במכוני ההגות והחינוך – מדברת את שפת האליטה האמריקנית, ולמעשה יש לה אף חלק מרכזי בעיצוב השפה הזאת. בעיני האליטה הזאת, הציבור הישראלי – שהוא על פי רוב שמרני יותר, דתי יותר ואף אוהד את טראמפ – איננו מדבר את השפה שלה ואינו שותף לאותה תפיסת מציאות. עבור הציבור בישראל, גם מעבר למחסום השפה הבסיסי של עברית לעומת אנגלית, השפה התרבותית והפוליטית האמריקנית זרה למהותו, ואיננה מהדהדת מרכיבים של זהות יהודית משותפת.

אם לשאול ביטוי של מרק לילה, ישראל והקהילה היהודית הליברלית בארה"ב ניצבות משני צדדיו של נהר תיאולוגי־פוליטי: יהדות ארה״ב הליברלית תופסת את עצמה כמי שכבר חצתה אותו, אל הגדה השנייה; זוהי העתקה של החוויה המכוננת האמריקנית – עזיבת העולם הישן של אירופה לטובת העולם החדש. ואילו אנו, יהודי ארץ ישראל, נותרנו מאחור, על הגדה שלפני הקִדמה, אותה גדה שטראמפ מנסה לשיטתם לגרור את ארצות הברית חזרה אליה.

הקשר בין ישראל ליהדות ארה"ב הפך לזירה של מפגשי ליברלים משני הצדדים, בעלי חזון פוליטי משותף ביחס לעולם היהודי ולמדינת ישראל, וביקורת משותפת על הממשלה בישראל וכעת גם על הממשל בארה"ב. המשוואה הזאת איננה משקפת את תמונת האמת והגיוון העמוק של החברה הישראלית, וגם לא של החברה היהודית־אמריקנית

כיצד מתגברים על משבר השפה הזה בעולם היהודי־אמריקני, ועל המשבר הרחב יותר שהוא משקף ביחס לישראל? מעניין להצביע על כך שלרבים מתומכי טראמפ בקהילה היהודית־אמריקנית, המורדים בסדר החברתי והפוליטי של האליטה הפרוגרסיבית־ליברלית, יש שפה שנייה: עברית באורתודוקסיה המודרנית ואצל הישראלים, יידיש בקהילה החרדית, ורוסית ואוקראינית אצל יוצאי ברית המועצות. ייתכן שקיומה של שפה שנייה מהווה מחסום בפני היסחפות למערכת השיח הדומיננטית של הנעורות, שכן היא יוצרת מראש חלופה אחרת לתפיסת מציאות ולשיח חברתי. אסטרטגיה אפשרית אחת היא עידוד לימוד השפה העברית בקהילה היהודית־אמריקנית. ואולם גם אם ברמה הפרטנית הדבר עשוי להיות אפשרי, ניסיון העבר מלמד שהנחלת השפה העברית בקהילה היהודית־אמריקנית היא משימה כמעט בלתי אפשרית.

חלופה שנייה היא שינוי השפה של השיח הישראלי־יהודי־אמריקני. בזירת היחסים בין ישראל ליהדות ארה"ב מתקיימת דומיננטיות בולטת של ארגונים ליברליים משני הצדדים, המכתיבים סטנדרטים מסוימים של שפה ושיח. דמיון בערכי היסוד של הקבוצות הדומיננטיות, שהיווה תשתית נוחה ומעשית לבניית היחסים, בשילוב של אינטרסים פילנתרופיים ופוליטיים, הפך את הקשר בין ישראל ליהדות ארה"ב לזירה של מפגשי ליברלים משני הצדדים. בזירה הזו, לשני הצדדים יש חזון פוליטי משותף ביחס לעולם היהודי ולמדינת ישראל, וביקורת משותפת על הממשלה בישראל וכעת גם על הממשל בארצות הברית.

הגיע הזמן לשנות את המשוואה הזאת, שכן היא חוטאת לאמת חטא כפול: מצד אחד, היא איננה משקפת את תמונת האמת והגיוון העמוק של החברה הישראלית. מן העבר השני, היא גם איננה משקפת את הגיוון הפנימי של החברה היהודית־אמריקנית, שבה האוכלוסיות שאינן מקבלות את הסדר הליברלי־פרוגרסיבי אינן מיוצגות כמעט במוסדות היהודיים־אמריקניים, שאינם מוסדות נבחרים.

הקשר בין יהדות ארה"ב לישראל איננו יכול עוד להתבסס על שאיפה ל״שפה אחת ודברים אחדים״, אלא יש לפרוץ את גבולות השפה שבה הוא התקבע ולמרוד בהם. מרד כזה, מרד שכנגד, יחזיר ליחסים בין ישראל ליהדות ארצות הברית את החיוניות שלהם, ויציע אפשרויות חדשות לשיתופי פעולה וחזון, המבוססים על תמונת עולם מורכבת, שמכירה בשוני העמוק בין מערכות ערכים, אך מבינה גם את מחיריו של הקיטוב הפוליטי הפנימי בעם ישראל ובמדינת ישראל. כפי שלמדנו אחרי מתקפת חמאס בשביעי באוקטובר, ועם עליית האנטישמיות בארה״ב – קיטוב כזה הוא פריווילגיה שאיננו יכולים להרשות לעצמנו.

ד״ר דוד ברק־גורודצקי הוא ראש תוכנית רודרמן ללימודי יהדות ארה״ב באוניברסיטת חיפה