בכל פעם שאני מביט לשמים, אני חושב עליך. עליך, שנמצא מתחת לאדמה כבר כל כך הרבה זמן, מנותק מכל מה שהופך את החיים לחיים. אתה בטח משתוקק לראות את העננים משנים צורה, להרגיש את הרוח מצליפה בפנים, לנשום אוויר צח. כמה אתה ודאי מתגעגע ללכת לים, כמו שאתה כל כך אוהב, להתענג על אור השמש. כשהיינו ילדים אמא הייתה לוקחת אותנו לחוף פולג בנתניה, זוכר? היינו נכנסים ומחכים לגלים הכי גדולים כדי לתפוס אותם. אני מדמיין כמה מתוק יהיה הים כשתשוב אלינו. כמה כחולים יהיו השמים.
לפני כמה חודשים אמא ואני נסענו לבריטניה, לייצג אותך ואת יתר החטופים בפני חברי הפרלמנט. דיברנו עליך בכל פגישה, הפצרנו בהם לעשות כל שביכולתם כדי להחזיר אותך ואת כולם הביתה. בכל ערב כשחזרנו למלון, אחרי יום עמוס בפגישות, הקפדתי לפתוח את המצלמה בטלפון ולהקליט אותנו מדברים על היום שעבר, על התחושות ועל הגעגוע. בערב השני אמא סיפרה לי שכל פעם שהיא מביטה לשמים היא חושבת עליך, ממש כמוני. עבור שנינו, השמים מסמלים חופש מוחלט. ועכשיו, כשהחופש הזה נגזל ממך, המטפורה הפכה למציאות כואבת: אתה באמת מתחת לאדמה. אתה באמת לא רואה שמים.
לפני כמעט 24 שנים, בגשם זלעפות של נר שמיני של חנוכה, נולדת. ואני, בן ארבע, הפכתי לאח גדול. מאז, כמו האור של חג החנוכה, הבאת אור לבית שלנו. תמיד היית הסלע היציב, החבר הכי טוב, החיוך ההורס, הפרטנר שלי לנגינה כל שישי בערב. עוד מעט חנוכה. האם תחגוג איתנו את יום ההולדת שלך? האם אתה בכלל יודע שיום ההולדת מתקרב?
אחי היקר, אני מחכה לרגע שתחזור, ולא רואה אף מציאות אחרת. אתה חוזר לחיים שלך, לחברים שלך, לשטויות שלך. אתה חוזר אלינו. אבל בינתיים, בזמן שאתה וחבריך גוססים, המציאות כאילו דוחקת בנו ומסתדרת מאליה כדי שנוכל למצוא פתרון. עם ישראל, כל מגזר בדרכו, חייב לקרוא למנהיגיו בקול ברור: בשלה העת לעסקה. זה הזמן לדרוש הסכם אחראי, להציל חיים ולתקן את מה שנשבר. השבתך והשבת יתר החטופים היא הבסיס לתקומת מדינת ישראל, לאיחוי הנפש הפצועה של עמנו, ולתיקון החברה שלנו.
אביתר, אני מאחל לנו נס חנוכה. אביתר, השמים מחכים לך. הים מחכה לך. אנחנו מחכים לך.
אחיך הגדול.
