אתמול נפלו בעזה עוד שני חללים בני מודיעין: מושיקו רוזנוולד ואלכסנדר אנוסוב הי"ד. מודיעין מבכה על בניה ובנותיה. מאז פרוץ המלחמה נפלו 31 חללים בני עירי מודיעין – עיר בינונית מבחינת מספר תושביה, אך מובילה בכל מדד של גיוס ושירות: בשיעור הקצינים, בשירות הקרבי, בימי המילואים, ולאסוננו גם בשיעור הנופלים. בעוד עיריות מסוימות מסרבות להנציח במרחב הציבורי את חלליהן, במודיעין כל נופל מונצח מיד בשם של דרך או משעול. כל שכונה מבכה את חלליה, וכל טיול ברחובות העיר הוא גם טיול בין שמות מוכּרים של שכנים יקרים, שמסרו נפשם על הגנת המולדת.
מודיעין נחשבת בישראל לעיר של אמצע, לא כאן ולא שם: לא בליינית והייטקיסטית כמו תל אביב, לא קדושה ועתיקה כמו ירושלים. חבריי הירושלמים שואלים אותי איך החיים "שם בשפלה", כאילו הם מדברים על כוכב אחר, וחבריי התל אביבים שואלים אם אני מגיע פעם "לאזור המרכז", כאילו לא ראו אף פעם את מפת ארצנו. האמת היא שהעיר הלא גדולה הזו מבטאת היום אופציה של ישראליוּת אחרת: לא מושלמת, לא זוהרת, לא מה שהיינו רוצים להיות בחלומותינו, אבל אולי קרובה להיות הכי טובה שאנחנו מסוגלים להיות כרגע. יש גם ערים אחרות ויישובים אחרים שוודאי מייצגים גם הם את הישראליוּת היפה הזו. אך את עירי-שלי אני מכיר, ועליה אדבר – בלי לשלול, חלילה, את מעלותיהם של אחרים.
כמו בכל מקום, יש במודיעין מריבות ופוליטיקה קטנה ותלונות וחיכוכים; חסרים בה מוסדות להשכלה גבוהה, מקומות עבודה ומקומות חניה; ומי שמחבב את ז'אנר התלונות הלוקאליות היה יכול להמשיך את הרשימה עוד ועוד. אני אוהב את מודיעין לא משום שהיא מצליחה למנוע את כל הבעיות הללו, אלא משום שהיא מצליחה להתעלות עליהן. המתחים בין דתיים לחילוניים לא נמחקים, אך נשמרים על אש קטנה; המתח בין ימין לשמאל אינו מפריע לשמאלנים לבחור שוב ושוב בראש עיר ליכודניק מבית שאן; הכשלים הרגילים במערכת החינוך המקומית לא מונעים ממנה לחנך את כולם לשירות משמעותי בצה"ל; תושבי עיר החשמונאים לא מספיק מכירים את מורשת אבותיהם הקדומים, אך לפחות לא מביישים אותם.
הדרך המודיעינית צריכה להיות אופציה שיכירו ערים אחרות, דווקא משום שהיא רגילה כל כך: היא לא יישוב אידיאולוגי ולא קריה דתית, לא קיבוץ חלוצי ולא התנחלות צעירה. עיר בורגנית, שתושביה מטפחים כמו כולם כעסים מגזריים, אך מצליחים לזכור שהציונות קודמת לציניות, ושאהבתם למדינה של כולם קודמת למרירותם הסקטוריאלית. בזמן הלוויות החללים כולנו עומדים ביחד – שוב ושוב – במסדרי הדגלים העצובים והמרשימים ברחובות העיר, מסדרים שהפכו למנהג כלל-ישראלי במלחמה הזו. אבל גם בשנים רגילות בתי העיר מלאים בדגלי ישראל ביום העצמאות – ימין ושמאל, דתיים וחילוניים, שכם אל שכם ודגל ליד דגל.
מדברים הרבה על הכישלון המודיעיני – על העובדה שלא הצלחנו לחזות את הטבח בשמיני עצרת תשפ"ד ואת המלחמה שבאה בעקבותיו. הגיע הזמן לדבר גם על ההצלחה המודיעינית: על עיר לא גדולה במרכז הארץ – יסלחו לי התל-אביבים, אבל כך אומרת הגאוגרפיה – שמצליחה להראות את הפנים היפות של ישראל. לא של ישראל האוטופית, שעליה חלמו האבות המייסדים, אבל של ישראל הריאלית, של מה שאנחנו באמת היום. פסיכולוגים מדברים על ההורה הטוב דיו; מודיעין היא עיר טובה דיה, שמקריבה קורבן עצום למען מדינה שיכולה להיות טובה דיה.
