תמהיל של בוז ורחמים מציף אותי בכל פעם שאני רואה בכיר ישראלי או לשעבר עולה לרגל לפתחו של ראש הרשות הפלסטינית אבו־מאזן, ומנסה להנשים אותו בתקווה שאוטוטו יבוא שלום. האחרונה, בינתיים, הייתה יו"ר האופוזיציה ציפי לבני, שפגשה את אבו־מאזן בניו־יורק יומיים לפני נאומו בעצרת האו"ם. אוסף התירוצים והאמתלות שבגינן היא החליטה לחזר לפתחו הוא לא פחות ממדהים.
לבני באמת מאמינה שיש לה יכולת לשכנע את אבו־מאזן להיות פרטנר – או שמא זה רק מתוך רצון לשמר את תדמית המנהיגה הרלוונטית, לפחות כלפי העולם, המנסה לנהל משא ומתן עם הפלסטינים ולהוביל תהליכים אסטרטגיים במזרח התיכון.
עוד לפני שנפגשה עימו, הביעה לבני תמיכה בפגישת אולמרט עם אבו־מאזן, ואמרה שתעשה הכול כדי "לשכנע את אבו־מאזן להמשיך את שיתוף הפעולה הביטחוני". רגע לפני כתיבת שורות אלה, צדה את עיניי ידיעה מעניינת (ששודרה ב"כאן"): "מנגנוני הביטחון הפלסטיניים המליצו לאבו-מאזן לא להפסיק את התיאום הביטחוני עם ישראל. זאת מכיוון שהשקט משרת אותם ולדעתם מדובר בנשק אסטרטגי שיש להשתמש בו בשלב אחר". כדאי להקשיב מדי פעם לפלסטינים, זה עשוי לסייע בראייה נבונה יותר של המציאות. הם עצמם אומרים ש"השקט משרת אותם", וכי מדובר ב"נשק אסטרטגי" שכדאי לשמור "לשלב אחר". הרי גם הרובים שניתנו לרשות הפלסטינית באוסלו לצורך סדר פנימי ומלחמה בקיצוניים הופנו אלינו ורצחו אותנו כשהגיע "השלב האחר". מה שהפסיק את השלב האחר הזה היה עוצמה צבאית – מבצע "חומת מגן" – ולא מסע שכנועים או עלייה לרגל למוקטעה.
לאשליה שאבו־מאזן הוא פרטנר אסטרטגי ששומר עלינו מהקיצוניים שלו כדאי לענות פעם אחת בצורה בהירה: מי ששומר עלינו מהטרור הערבי הם כוחות הביטחון שלנו. נקודה. מאפשרים זאת השליטה בשטח, חופש הפעולה בשטחי A והמודיעין. זה כל כך פשוט. האם שיתוף הפעולה הביטחוני המסוים עם הרש"פ מסייע לישראל? ייתכן בהחלט. רק לא כדאי לסמוך עליו יותר מדי, לא כדאי לקדש אותו או להתחנן בפני אבו־מאזן להמשיך אותו. זה לא מה שיעזור. ערב נאום אבו־מאזן באו"ם, ניסה אחד מתומכיו לעטר את רחובות שכם בתמונתו של הראיס. החמאסניקים הגיעו ושברו לו, פיזית, את הרגליים. בסוף אבו־מאזן לא שומר עלינו אלא על עצמו. גם הוא יודע שהוא חי כיום על כידוני חיילי צה"ל, גם הוא יודע מה עלה בגורל אנשיו בעזה רגע אחרי ההתנתקות: החמאסניקים זרקו אותם מהגגות. שיתוף הפעולה הזה הוא לא מאהבה או מהכרה בחשיבות ביטחון ישראל, הוא מאינטרס צר מאוד ואישי. מדינת ישראל לא צריכה את ח"כ לבני שתשכנע את אבו־מאזן להמשיך את שיתוף הפעולה הביטחוני, פשוט כי שיתוף הפעולה הזה הוא נכס, כרגע, לאבו־מאזן.
כדאי גם להתייחס להצדקה ש"גם ראש השב"כ נפגש עם אבו־מאזן". יש הבדל מהותי בין ראש שב"כ שנשלח לתיאום טקטי מונחה על ידי הדרג המדיני, ובין פגישה יזומה של חברת כנסת בעלת השפעה מוגבלת מאוד שנועדה "לשכנע", ובעצם מכשירה את השרץ. ללבני ניתנה בעבר ההזדמנות לשכנע את אבו־מאזן וחבריו להגיע להסדר כשניהלה את המשא־ומתן מטעם ישראל. היא לא הצליחה לשכנע אף אחד.
מצעד האיוולת לא התחיל בלבני. קדמו לה ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט ובכירים ממרצ ושלום עכשיו. אלה אף נסעו למוקטעה והצטלמו מלאי חיוכים בלחיצות יד עם אבו־מאזן. לאחר מכן יצאו במסע שכנועים שהופנה כלפי הציבור הישראלי שהנה, הם גילו את הפרטנר מחדש.
הם נפגשו עם מכחיש שואה מוצהר, ומעולם, אגב, לא עימתו אותו עם זה או דרשו שיחזור בו. חייכו, לחצו ידיים והצטלמו, כאילו לא יושב מולם אנטישמי שכתב דוקטורט של הכחשת שואה בוטה. הם נפגשו עם מנהיג שמתחזק ומנהל מערכת חינוך ותקשורת מסיתה ומרעילה, כזו שגורמת לנער בן 16 וחצי לדקור בגבו אבא לילדים, ארי פולד ז"ל. אותו מנהיג שעוד טרם נקבר ארי כבר העביר תשלומים למשפחת הרוצח. כמיליארד שקלים הוא שילם בשנה החולפת למחבלים ומשפחותיהם. זה האדם.
איתו הם נפגשים, אליו הם מחייכים, מולו הם מתרפסים ולו הם מנסים להעניק את תעודת הכשרות הבינלאומית שהוא זקוק לה, בעיקר מול האמריקנים. אותנו הם מנסים לשכנע ש"שלום עושים עם אויבים", ומוכרים לנו מנטרות של שנות ה-90. מנסים לשכנע שאבו־מאזן מסכים לוותר על "זכות השיבה" ומוכן למדינה מפורזת ובכלל לא רוצה צבא, מה פתאום.
הפגישה עם אולמרט, פגישה מהאגדות, הסתיימה בהצהרה "אבו־מאזן חבר שלי" ו"מנהיג פוליטי גדול". מחריד לחשוב שאלה האנשים שניווטו פעם את עתידנו כאן. אלה אחזו בהגה הספינה. יש הבדל בין ניהול סכסוך מתוך אילוץ, אפילו מול חמאס, ובין התרפסות עד כדי ביטול עצמי מול אותו מכחיש שואה מממן מחבלים.
