אחרי מהפכות, יש למערב – ובייחוד לאמריקנים – נטייה נוגעת ללב לשאול: "האם המנהיגים החדשים כמונו? האם הם מתונים המאמינים בסובלנות ובדו-קיום שליו?". ככלל, התשובה היא לא.
קחו את המהפכה שהתרחשה זה עתה בסוריה. בראשו עמד אחמד אל-שרעא, הידוע יותר בשמו, אבו מוחמד אל-ג'ולאני. הוא מנהל את היאת תחריר א-שאם (HTS), קבוצת מורדים עם שורשים באל-קאעידה ובדאעש. הוא ו-HTS הוגדרו רשמית כטרוריסטים על ידי ממשלת ארה"ב.
אל-ג'ולאני אינו מתון. יכול להיות שהוא פרגמטיסט? לא מן הנמנע שברגע זה הוא שואל את עצמו: "האם עלי לעלות לטנדר של טויוטה עם כמה מחבריי הג'יהאד, לנסוע לרמת הגולן ולהרוג כמה יהודים? או שמא הייתי מעדיף לעשות אמבטיה ארוכה וחמה בארמון הנשיאות?".
אם הייתי בנעליו, אני יודע מה הייתה התשובה שלי. אבל האידיאולוגיה, התיאולוגיה והפסיכולוגיה שלי, כנראה שונות משלו.
עם זאת, הטיה שלו לפרגמטיות יכולה להיות העובדה שבימים האחרונים ביצעה ישראל יותר מ-450 תקיפות אוויריות נגד מטוסי קרב סוריים, מסוקי קרב, טילים בליסטיים, טילים מונחים מדויקים, ספינות מלחמה, מערכות הגנה אווירית ואולי הכי חשוב – מאגרי נשק כימיים. כלי הנשק ואמצעי הלחימה הללו, שסופקו ברובם על ידי מוסקבה וטהרן, היו שייכים לבשאר אל-אסד, הדיקטטור רוצח-ההמונים שהופל על ידי אל-ג'ולאני ושותפיו. אז הוא ו-HTS לא יורשים שום דבר מהשלל הזה.
התומך החשוב ביותר של אל-ג'ולאני הוא רג'פ טאיפ ארדואן, נשיא טורקיה שיישאר בתפקיד – כך הנראה – עד יומו האחרון. למרות שטורקיה חברה בנאט"ו, ארדואן אינו מתון ואינו סובלני. הוא תומך של האחים המוסלמים וחמאס. הוא בז לישראל. הוא גם מתעב את הכורדים, עם קדום במזרח התיכון שמולדתו ההיסטורית משתרעת על פני דרום מזרח טורקיה, צפון סוריה, צפון עיראק וצפון מערב איראן. לכורדים מעולם לא הייתה מדינת לאום משלהם, ואף אחד בקמפוסים האמריקניים לא מפגין למען זכותם להגדרה עצמית.
באזורים הכורדיים של סוריה, הכוחות הסוריים הדמוקרטיים (SDF), בהנהגת הכורדים, שיתפו פעולה זה מכבר עם הצבא האמריקני. זה היה המפתח לניצחון על דאעש ולהריגת אבו בכר אל-בגדאדי, מייסד ומנהיג ארגון הטרור, ב-2019. מאז, שיתוף פעולה בין ארה"ב ל-SDF מנע מדאעש להתחדש באזור. ה-SDF גם שומר על מרכזי מעצר המחזיקים עשרות אלפי לוחמי המדינה האסלאמית. קבוצות מורדים בגיבוי ארדואן – במיוחד הצבא הלאומי הסורי – תקפו את ה-SDF. ממשל ביידן צריך להפעיל את כל הלחץ הדרוש כדי לעצור את ההתקפות הללו על בעלת ברית אמריקנית שמשתתפת במשימה חיונית.
הנשיא טראמפ התחייב למדיניות "שלום באמצעות כוח". אני מקווה שהוא גם מכיר בכך שכדי שאמריקה תחזור להיות חזקה, המוניטין שלה חייב לחזור להיות: "אין חבר טוב יותר, אין אויב גרוע יותר".
נפילת משטר אסד מהווה הפסד עצום עבור הדיקטטור הרוסי ולדימיר פוטין, שהתערב צבאית כדי לתמוך באסד ב-2015, ובתמורה קיבלו בסיסים ימיים ואוויריים בסוריה. מהבסיסים הללו, פוטין מקרין כוח לאפריקה, שם קבוצת וגנר, כוח צבאי ברברי, מגן על חזקים מקומיים ומנצל את משאבי הטבע – הצורות הגרועות ביותר של אימפריאליזם.
מפסיד גדול עוד יותר במשחק הכס הזה הוא עלי חמינאי, הדיקטטור הוותיק של הרפובליקה האסלאמית של איראן. חמינאי השתמש בחיזבאללה, לגיון הזרים שלו, כדי להגן על אסד, לקוחו הקרוב והנאמן. הוא שמר על בסיסים צבאיים בסוריה ושלח נשק דרך עיראק וסוריה לחיזבאללה בלבנון.
חמינאי הוציא מיליארדי דולרים על סוריה, חיזבאללה, חמאס, הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני והמורדים החות'ים בתימן – "טבעת אש" שנועדה לשרוף את ישראל. ואולם, במהלך השנה האחרונה, בעקבות טבח חמאס, הפחיתה ישראל – במידה שמעטים חשבו שאפשרית – את רוב השריפות הללו לכדי גחלת בלבד. הסכנה, כמובן, היא שחמינאי עשוי להיות נחוש כעת יותר מתמיד לייצר ראשי נפץ גרעיניים ולהצמיד אותם לטילים שלו.
אני מצפה שהנשיא ג'ו ביידן לא יעשה דבר בנידון. הנשיא הנבחר דונלד טראמפ, לעומת זאת, מתכנן את האסטרטגיה הכלכלית שצוות המעבר שלו מכנה "לחץ מרבי 2.0". הוא גם דן עם צוות המעבר שלו על האפשרות של תקיפות צבאיות כירורגיות כדי למנוע מהרפובליקה האסלאמית של חמינאי להפוך לאויב חמוש גרעיני בברית קרובה יותר ויותר עם מוסקבה, בייג'ין ופיונגיאנג החמושות בנשק גרעיני. ישראל – שחיסלו לאחרונה את ההגנה האווירית של איראן – ללא ספק תשמח לתרום למשימה כזו.
אני רוצה לסיים בכמה מילים על היום שאחרי בסוריה. כפי שצוין לעיל, למרות שזה יהיה נאיבי לצפות מאל-ג'ולאני להיות מתון, הוא יכול להתגלות כפרגמטי. אם כן, הוא יימנע מהתגרות בישראלים, יגן על המיעוטים של סוריה ולא ישכח את הפשעים הנוראים שביצעו שליטי איראן ורוסיה נגד עמי המדינה. הוא יזדקק לסיוע – במיוחד כשמיליוני פליטים סורים זורמים חזרה מטורקיה. התנהגות טובה עלולה לגרום להסרת הגדרתו כטרוריסט ולסיום הסנקציות של ארה"ב נגדו. אבל זה צריך לבוא רק כפרס – לא כשוחד.
לגבי ארדואן, הוא יתעקש להיות בעל השפעה בדמשק. האם זה יספק אותו, או שמא המטרה שלו תהיה להפוך את סוריה למושבה של אימפריה ניאו-עות'מאנית מתרחבת? כבר הזכרתי שארדואן אינו מתון?
