הפתקים הכמוסים שמועברים לנתניהו בעיצומה של עדותו, ויום הדיונים שהתבטל השבוע אחרי התייעצות חירום בדלתיים סגורות, ממחישים את האבסורד: התעקשות השופטים והתביעה לרתק אותו לבית המשפט למרות המלחמה.
שלטון החוק כאילו מתאמץ להוכיח את החשד שהרשעת נתניהו חשובה לו יותר מטובת המדינה. בחורף גורלי במיוחד לישראל, זה שבו היא עשויה לקטוע סוף סוף את המרוץ האיראני לגרעין, ראש ממשלתנו אנוס להקדיש שלושה ימים בשבוע לשחזור קשריו עם אתר אינטרנט שולי באמצע העשור הקודם, או לחיבת המתנות המיוחסת לרעייתו. שיגעון, ממש שיגעון.
לא פלא ששוב מנסרות בחלל משאלות של גורמים ניטרליים לעסקת טיעון שתגאל אותנו מהסיוט. דא עקא, העסקה תלויה ברצון הטוב או הרע של שני הצדדים, אך ביניהם רובצת תהום בלתי ניתנת לגישור. נתניהו הכריז לפני שבוע שנפשו יוצאת לעלות על דוכן העדים (נו באמת), והפרקליטות מסרבת להתפשר על מאומה, כמו אריה זקן האוחז בטרפו גם כששיניו אינן מאפשרות לו לאכול אותו. השבוע היא הביעה התנגדות להכנסת פתקים עתידית במהלך החקירה הנגדית של נתניהו. כלומר, אם מדינת ישראל תותקף בשעת צהריים, ראש הממשלה יורשה להתבשר על כך רק לפנות ערב, בסוף יום הדיונים.
מפתחות גאולתו של עם ישראל מייסורי משפט נתניהו מצויים אצל הנשיא הרצוג. הוא יחטוף קשות מהרל"ביסטים, אך זו תהיה שעתו הגדולה
כבר עכשיו בית המשפט המחוזי, בשבתו כקבינט־על, פוסק באילו עניינים דחופים ראש הממשלה רשאי לטפל בימי שני, שלישי ורביעי, ובאילו אינו רשאי. שלושה שופטים שלא עמדו מעולם לבחירת הציבור קובעים אם טיסת נתניהו לחרמון דוחה עדות, או שמא רק מבצע נגד החות'ים. ייתכן שיהיה צורך לתאם איתם גם את התקיפה באיראן, אשר מן הסתם תצריך את היעדרות נתניהו ממשפטו ליומיים־שלושה, וחלילה עלולה ליפול דווקא על פרק העדות בסעיף השמפניות.
מי בכל זאת מסוגל להציל אותנו מהעיקשות של שני הצדדים, ובמחילה גם מכבוד השופטים? המבוגר האחראי המוסמך היחיד בארץ, נשיא המדינה יצחק הרצוג. רק הוא רשאי לחתום על חנינות. התייחסותו לסוגיה הזו בוועידת מקור ראשון בשבוע שעבר מלמדת שהוא אינו שש לכך, בלשון המעטה, ואפשר להבין לליבו, אבל אין ברירה, פשוט אין עוד. רק בידי הרצוג מצויים כרגע מפתחות הגאולה. בחוגי רל"ב יכעסו עליו נורא, כותבי "הארץ" לא ישכחו ולא יסלחו עד סוף כהונתו, אך זו תהיה שעתו הגדולה כנשיא. גם בעוד עשרות שנים הוא ייזכר כמי שהושיע אותנו מייסורי משפטו של ראש הממשלה. לפני הכול זו תהיה חנינה לעם ישראל, לא לנאשם נתניהו.
את הפרטים המשפטיים והטכניים של המהלך אפשר להשאיר למשפטנים. הם כבר ימצאו פתרון או דרך עוקפת אילוצים חוקיים (בין השאר, היסוסי נתניהו לבקש חנינה). ראשית חוכמה, הרצוג צריך להביע הסכמה עקרונית פומבית למתן חנינה, הסכמה ונחישות. להגנתו הוא יוכל לצטט את הסברי אביו המנוח, חיים הרצוג, לחנינה שהעניק בשעתו לבכירי השב"כ עוד לפני מיצוי ההליכים המשפטיים נגדם בפרשת קו 300. לפני כארבעים שנה הסביר הרצוג האב, כי "ראיתי לפניי בראש ובראשונה את הכורח להגן על טובת הציבור וביטחון המדינה ולפעול בדרך שפעלתי״. זה נכון שבעתיים במקרה דנן, ומעשה אבות סימן לבנים.
אגב, להבדיל אלף הבדלות, בכל עסקת חטופים עם חמאס תעלה – ואולי כבר עלתה – דרישה לשחרור מחבלי נוח'בה שנלכדו ב־7 באוקטובר ואילך. איש מהם טרם הועמד לדין, אך מאבק האדירים למען עסקה מכשיר את הלבבות גם לאפשרות שחרורם לפני משפט. האם הגיוני שהם יקבלו חנינה, וראש הממשלה בשום אופן?
הטענה השכיחה בעד עסקת חטופים אומרת שישראל לא תשתקם כל עוד החטופים יישארו בעזה. אבל ישראל גם לא תשתקם ולא תחלים כל עוד משפט נתניהו נמשך. שמונה שנים חלפו מאז פתיחת התיק הראשון, והמשפט צפוי להימשך עוד שלוש־ארבע שנים נוספות, אם לוקחים בחשבון את הערעור בעליון. מדינת ישראל כבר ריצתה את עונשה, שילמה בריבית דריבית על חטאי נתניהו ועל חטאי רודפיו. עכשיו הגיע זמן חנינה.
