ימיו הראשונים של שלטון המורדים בסוריה עמדו בסימן של תבונה מדינית. הם עוד לא כל כך שלטון, בינתיים רק קואליציה זמנית ושברירית של אויבי אסד, אך את מדיניות החוץ וההסברה הצליחו לגבש חיש קל. מנהיגם החכם, אל־ג'ולאני, אומר את מה שהעולם הנאור משתוקק לשמוע ממנו. לפי שעה הוא בסדר עם כולם; עם המערב, עם רוסיה, כמובן עם טורקיה. אפילו איתנו. "לישראל אין יותר ממה לחשוש", הבטיח השבוע חגיגית במסיבת עיתונאים.
לכאורה ימות המשיח, מזרח תיכון חדש ברוח שמעון פרס. אף על פי כן, מותר לחשוש. מצווה לחשוש. אל־ג'ולאני, עד לא מכבר מנהיג בכיר בארגונים סוניים רצחניים, מבוקש עם תג מחיר אמריקני בסך 10 מיליון דולר, מאיר פניו לעולם ואלינו מפני שזה מה שמשרת אותו כרגע. מי כמוהו מודע לעליונות הצבאית הישראלית שהתבהרה מחדש ברבעון האחרון של 2024. בלעדיה היה נבצר ממנו להדיח את אסד. לכן הוא עסוק כעת בחנופה. אומנם המורדים הסורים בראשותו כבשו בסערה את דמשק, אבל צה"ל השמיד את התשתיות הצבאיות של סוריה, ובמזרח התיכון נהוג להתרפס בפני המנצחים. ממילא מצבה של סוריה החדשה אינו מאפשר לה להתכתש כרגע עם צה"ל.
גם ערפאת המנוח הכיר בישראל רק אחרי שהאינתיפאדה הראשונה הסתיימה בכישלון פלסטיני, והתברר שלעת עתה אי אפשר להשליך את היהודים לים. ממשלת ישראל דאז התפתתה לחיוכים שלו, והסוף העגום ידוע. מלחמת 7.10, כמו אינתיפאדת אל־אקצה, היא תגובת שרשרת של אוסלו. לפיכך, כל עוד לא הוכח אחרת, חלילה לנו מלהאמין לאל־ג'ולאני. הוא ייבחן במעשים, לא בדיבורים, ולאורך שנים רבות. עד אז, ולא לפני התבהרות מצב העניינים הכללי בסוריה, צה"ל חייב להישאר באזור החיץ בגולן ובוודאי בפסגת החרמון, נכס אסטרטגי לביטחון ישראל.
האם לא ייתכן שג'ולאני דובר אמת? שהוא מהדורה חדשה של סאדאת או של חוסיין, לא של ערפאת? יכול להיות שלרודן הסורי החדש אכן אין כוונות להתנכל לנו אי־פעם, אבל הניסיון שנצבר פה במאה השנים האחרונות מלמד שהסכנה הביטחונית העיקרית נשקפת לנו משנאתו של ההמון המוסלמי, פחות ממנהיגיו. גם כשהמנהיגים מעוניינים בפיוס, ההמון לא מעוניין. שנאת עמי ערב למדינת היהודים מזינה את רוב המלחמות נגדנו, מסבירה את היחסים הקרירים עם מצרים וירדן, את המפולת העכשווית ביחסים עם טורקיה, וגם את העובדה שרוב ערביי ישראל מצביעים למפלגות שאינן מכירות בה כמדינה יהודית. אפילו החות'ים בתימן המשיכו לירות עלינו השבוע מפני שהם מנחשים שזה מה שרוב העולם המוסלמי רוצה, פחות בגלל איראן. אנחנו וילה בג'ונגל, והוא עדיין מאוכלס בטורפים. הם לא יניחו לנו עד לפתרון "הבעיה הפלסטינית" ברוח פתרונות חמאס.
בספר המשובח ביותר על מלחמת העצמאות, "1948" של בני מוריס, מסופר שמנהיגי ארצות ערב לא ששו לתקוף אותנו בתש"ח, אך נכנעו ללחץ נתיניהם. מוריס חותם אותו בפסקת הלקחים הבאה, שכדאי לשנן דווקא בימים יפים אלה כשהשליט החדש בדמשק משמיע באוזנינו דברי כיבושין: "המדינה היהודית קמה בלב העולם הערבי המוסלמי, ועולם זה לא היה נכון לשאת את קיומה. חוזי השלום אולי נחתמו בידי מצרים וירדן, אבל העולם הערבי, האיש ברחוב, המשכיל בפינתו, החייל בשוחתו – סירב להכיר במדינה זו ולהשלים עם מה שקם והיה לעובדה. בעיניו גילמה מדינת ישראל אי־צדק בקנה מידה קוסמי. רבים עד מאוד הערבים המורגלים מסורתית בחשיבה ארוכת טווח, והמוטרדים דרך קבע על ידי הפלסטינים הנתונים במצוקה שקיצה בל ייראה, אשר לעולם לא ישלימו עם הסדר המזרח־תיכוני החדש" (עמ' 452).
ספרו של מוריס ירד לדפוס ב־2010. בשורה האחרונה שלו נכתב כך: "ההייתה 1948 הזיה חולפת, או מכוות אש בל תיעלם, מוחתמת בבשר האזור? התשובה חבויה בערפילי העתיד". היום, אחרי התפזרות הערפל באוקטובר שעבר, די ברור כיצד עלינו להגיב על ההתנהלות הדיפלומטית של אל־ג'ולאני: תודה, יפה מאוד מצידך, אפילו מחמם לב, אולם ליתר ביטחון אנחנו נשארים בחרמון.
