צום ובכי ומספד שׂררו בכנס העמותה למשפט ציבורי, שהתקיים בסוף השבוע שעבר במלון דן בתל־אביב. טוב, לא בדיוק צום. בכל זאת מלון חמישה כוכבים עם שבע מנות בשר ושולחן קינוחים ארוך, אך קשה היה להתעלם מהבכי והנהי בנאומי השופטים.
על פניו, נאומו של השופט יצחק עמית, מ"מ נשיא בית המשפט העליון, לא היה שונה מהותית מנאומי קודמיו. כמו בטקסי יום הזיכרון בבית הספר, הנשיאים בשני העשורים האחרונים דקלמו את אותה קינה על קץ הדמוקרטיה, מודבקת על בריסטול שחור עם נר. אם תקבלו לידיכם את נאומיהם של ביניש, גרוניס, נאור, חיות ופוגלמן – בגרסה לא חתומה – ותתבקשו למתוח קווים בין הדברים לדוברים, סביר שתיכשלו במשימה (להוציא אולי הטקסטים של גרוניס, שככלל שידר יציבות רגשית ולא נשאב לפאניקה). ועדיין, היגוֹן השנה היה עמוק יותר, העצב תהומי יותר, הייאוש מכרסם יותר. בשורה התחתונה קשה לחלוק על הדיאגנוזה: מערכת המשפט הישראלית שרויה בדיכאון מז'ורי.
כותרת הכנס הייתה "משפט תחת אש", והדוברים הדגישו את המשמעות הכפולה: אש המלחמה ואש הקואליציה. עמית התריע מפני "מתקפה שלוחת רסן על מערכת המשפט, משל הייתה אויב שיש להכניעו", וקבע כי "אנו עדים לניסיונות לחתור תחת עצמאות הרשות השופטת, עד כדי כרסום ביסודות הפרדת הרשויות".
לאנטישמים בהאג יש קלף מנצח: אם ראשי מערכת המשפט הישראלית מודים שהמערכת איננה עצמאית – אין בסיס לטענת ה"משלימות"
כבודו הודה שהסכסוך עם שר המשפטים יריב לוין גובה מחיר כבד מהמערכת. "עד לא מזמן נשמר הכבוד ההדדי בין הרשויות בנוגע לניהול השוטף של מערכת המשפט. היה שיח תכליתי, אינטרס הציבור הוצב בראש סדר העדיפויות המוסדי. לא זה המצב בימינו". לוין מסרב להיפגש עם עמית, המשמש כנשיא בפועל, וכתוצאה מכך שורה ארוכה של החלטות מנהליות או מינויים הדורשים חתימה של השר נתקעת. מינויי נשיאים ורשמים הוקפאו, תקני שיפוט בוטלו, צעדים לשיפור השירות נחסמו.
אבל עמית לא הודה באחריותו שלו למצב. "אנו מצידנו מוכנים להידברות", הצהיר באמירה ריקה וחסרת כיסוי. האמת היא שעמית לא מוכן להידברות. לוין הציע לו הסכם שלום בתמורה למינוי שופט אחד מטעמו ועוד שופט מתוך המערכת. 2 שופטים בלבד מתוך 15. אבל לא, עמית נלחם על העיקרון. הוא ושר המשפטים מטיחים את ראשיהם זה בזה עד זוב דם. נמות ולא נמנה, ולעזאזל המדינה.
כבודו עוד נשמע צמחוני מול נאום הבלהות של יו"ר לשכת עורכי הדין עמית בכר, הממתג את עצמו כגרסה מודרנית ל"דני האדום" מהמהפכה הצרפתית של 1968. בכר עמד על הפודיום מול שופטים ופרקליטים, ופחות או יותר הציע להם מהפכה צרפתית נוספת.
"אנו בעיצומה של מהפכה משטרית המאיימת לשנות את סדרי המשטר במדינת ישראל, לשנות את מערכת ההפעלה של החברה הישראלית", זעק, והבטיח כי "הצדק יֵצא לאור ואנחנו ננצח". בכר נזף בשופטי בג"ץ שלדעתו נוהגים בשר המשפטים – "העושה מעשה זמרי ומבקש שכר כפנחס" – בכפפות של משי. "אתם מנהלים דיאלוג והוא משיב באגרוף, כדי למוטט אתכם סופית בנוק־אאוט", התפייט.
בכר התייחס גם להצעת החוק המבקשת להפחית את דמי החבר הגבוהים שהלשכה דורשת מחבריה. במהלך שומט־לסת הוא ניהל מעין "קדם משפט" מול השופטים, והבהיר כי אין מצב שהם לא מגבים את הלשכה בעתירה שתוגש: "הרס הלשכה הוא הרס הדמוקרטיה. הלשכה היא לא פוליטית, היא ערכית". אפילו השופטים בדימוס נעו על כיסאותיהם בחוסר נוחות. המסקנה מהנאום המוטרף של בכר היא שכל פשרה שלא תהיה, חייבת לכלול את הוצאת נציגי הלשכה מהוועדה לבחירת שופטים. הערבוב עם הפוליטיקה משחית את הארגון ושולח אותו למחוזות ההזיה והדמדומים.
הרמה להנחתה
אבל החידוש הבאמת מעניין ומטריד של הכנס היה המחיר החיצוני שישראל משלמת על הסכסוך הפנימי המטופש שלנו, והוא המהלומות שאנחנו חוטפים בהאג.
הרקע מוכר: המערכה המשפטית נגד ישראל נפתחה ב־2001, סמוך לכישלון ועידת קמפ־דיוויד ופרוץ האינתיפאדה השנייה. זה קרה ב"ועידת האו"ם נגד הגזענות" בדרבן, בהובלת נשיאת אירלנד ובנוכחות אורח הכבוד יאסר ערפאת. הוועידה הפכה לפסטיבל שנאה בהשתתפות שורת ארגוני BDS מרחבי העולם, ובשוליה קיבלו הארגונים האנטישמיים שלוש החלטות: לפעול להשחרה ודה־לגיטימציה של ישראל בעולם; לנהל הליכים משפטיים נגד מנהיגים ישראליים בטריבונלים בינלאומיים; ולהוביל סנקציות כלכליות וצבאיות על ישראל. מטרת־העל הייתה לגרום לישראל לקרוס כמו דרום־אפריקה של האפרטהייד. מדינות אויב השקיעו משאבים עצומים בקידום המהלכים הללו, באמצעות ארגוני פרוקסי העוטים אצטלה של "זכויות אדם".
המאמצים הללו קיבלו תאוצה אדירה אחרי 7 באוקטובר. דניאל רייזנר, לשעבר ראש חטיבת הדין הבינלאומי בפרקליטות הצבאית הראשית, מסביר שישראל מתמודדת היום מול מאמץ משולב הכולל חמש זרועות: הליכים פליליים בבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג (ICC). כרגע מדובר בנתניהו וגלנט, אך בהמשך ההליכים הללו צפויים להתרחב נגד מפקדים בכירים ופוליטיקאים נוספים; תביעת דרום־אפריקה בבית הדין הבינלאומי לצדק (ICJ), במטרה לקבוע שישראל מבצעת רצח עם בעזה. בית הדין קבע בינתיים ש"הכיבוש הישראלי" ביו"ש איננו חוקי, ולקביעה הזו יש השפעה על מדינות רבות; מאמצים לנהל הליכים פליליים נגד בכירים ישראלים במדינות שונות שבהן הדין מאפשר זאת, מה שעלול לגרור שורת צווי מעצר חסויים נגד בכירים ישראלים בחו"ל; אמברגו נשק – אומנם רק אירלנד וספרד הכריזו על כך פורמלית, אך בפועל כמעט כל מדינות אירופה מסרבות כיום למכור נשק לישראל, וחלקן הרחיבו את האמברגו גם למוצרים אזרחיים העשויים לשרת בעקיפין את מערכת הביטחון הישראלית; והזרוע האחרונה: הרחבת משטר הסנקציות על אישים וארגונים ישראליים, שממשל ביידן פצח בו ומדינות אירופיות אימצו בחדווה.
הבכירים בישראל האמונים על ניהול המערכה הזו, כמו המשנה ליועמ"ש (בינלאומי) גיל־עד נועם והפצ"רית יפעת תומר־ירושלמי, הציגו בנאומיהם קו ממלכתי נחוש לניצחון בכל כלי אפשרי. נועם הזכיר את נאומי נסראללה וסינוואר שהתייחסו להליכים בהאג כחלק מהמערכה שמנהל "ציר ההתנגדות" להשמדת ישראל, ואת המשאבים המדינתיים העצומים המושקעים בנושא מצד אויבינו, והכריז: "אנחנו בפוקוס, אנחנו עולים על המגרש, משחקים, חושפים את העובדות ואת האמת. אי אפשר לדבר על החורבן בעזה בלי להבין מה צה"ל מצא בעזה, תשתית טרור פושעת המתחבאת מתחת לבתי ספר ובתי חולים". עוד דיבר נועם על ההתנהלות "ההזויה והמופרכת" של בית הדין הפלילי בהאג. הפצ"רית דיברה על הסטנדרטים המוסריים הגבוהים של צה"ל, שנשמרו גם בתנאים בלתי אפשריים של מלחמת קיום.
אבל אחריהם, כשאנשי האקדמיה עלו לדבר, נפל לי האסימון. הסכסוך הפנימי החריף בין הממשלה למערכת המשפט גובה מאיתנו מחיר כבד בזירת הדין הבינלאומי. הנוסחה שמייצרת את הקשר הזה היא "עקרון המשלימות". העיקרון הזה קובע שאם מדינה ממצה את הדין עם חייליה שעברו על דיני הלחימה, הטריבונלים הבינלאומיים לא יתערבו. בהתאם לאמנת ז'נבה (ובנפרד משאלת הסמכות), בית הדין בהאג יכול להגיש כתבי אישום נגד פשעי מלחמה שביצעה מדינה מסוימת רק אם מערכת המשפט שלה לא עושה זאת בעצמה.
וכאן טמון המוקש: כאשר נשיא בית המשפט העליון בפועל, היועצת המשפטית לממשלה וראש לשכת עורכי הדין טוענים שממשלת ישראל משתלטת על מערכת המשפט והופכת אותה לפוליטית ונשלטת, טענה זו עצמה מרימה להנחתה לטריבונלים הבינלאומיים. לאנטישמים בהאג יש קלף מנצח: אם ראשי מערכת המשפט הישראלית מודים שהמערכת איננה עצמאית – אין בסיס לטענת ה"משלימות". כללי המשפט הבינלאומי דורשים פיגום כלשהו כדי להיתפס עליו, והסכסוך הפנימי שלנו מעניק להם את מבוקשם. כאשר עמית ולוין לא מצליחים לפתור את הסכסוך ביניהם, מדינת ישראל משלמת מחיר כבד. כך הורס לנו הסכסוך הפנימי את המערכת החיסונית.
למחרת בכנס, במהלך תפילת השבת, השופט בדימוס אליקים רובינשטיין קרא את פרשת השבוע ובה הסיפור על המאבק הלילי במעבר יבוק. בלילה שלפני המפגש הגורלי עם עשו, יעקב נשאר לבדו, "וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר". רש"י מצטט את מדרש בראשית רבה, המזהה את ה"איש" המסתורי כ"שָׂרוֹ של עשו", המלאך והנציג השמיימי שלו. בפרשנות פסיכואנליטית אפשר להציע שהמאבק שניהל יעקב היה מאבק פנימי בתוכו, עם חלק ממנו. כי יעקב ועשיו הם ארכיטיפים בתוך הנפש, ולפני המפגש החיצוני עם עשו, יעקב נדרש להתכנס פנימה ולפגוש את שרו של עשו בתוכו. השורש העמוק של הארכיטיפ הוא ה"שר" שלו.
יעקב קרוע בקונפליקט בין כוחות מנוגדים בנפשו: בין החלק של "אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים", איש הסדר והתיקון, ובין החלק של "אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה", הטבע והכאוטיות. אם יעקב לא יצליח לעבור אינטגרציה פנימית בתוכו, לא תהיה לו אפשרות לפגוש את עשו בחוץ בלי שהטריגר יפוצץ הכול. יעקב חייב ליישב את הסתירות בתוכו כדי להיות מסוגל לשחרר ולהשתחרר, בבחינת "שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר".
זה נכון לא רק למאבק מיתולוגי בין אחים מיתולוגיים. בהפשטה, זה בדיוק מה שקורה היום בין הימין לשמאל בזירה המשפטית. הימין רואה את השמאל גונב לו את המדינה, השמאל מבועת מ"חורבן שלטון החוק". כל צד מחזיק חלק מהזהות היהודית והדמוקרטית, ולא מסוגל לפגוש את החלק האחר בתוכו וממילא גם לא מחוצה לו. אנחנו צריכים לפגוש קודם כול בפנים את מה שהזולת מעורר בנו, להכיר בזה ולחוות את זה. רק אז נוכל לשקם את האחווה בין השבטים המסוכסכים.
