אי אפשר להאשים את חאבייר מיליי בחנופה והסתרה. ב־10 בדצמבר 2023, לפני שנה בדיוק, הוא צעד אל מדרגות בניין הקונגרס הלאומי בבואנוס־איירס כשהוא עטוף בדגל ארגנטינה כמו מלכת יופי, ונשא את נאומו הראשון לאומה כנשיא החדש. "אין כסף", הוא הדהד את פזמונו החוזר, והבהיר באופן גלוי שפניו ל"טיפול בהלם" לכלכלה המוכה, שיהיו לו מחירים כבדים: "אין אלטרנטיבה לצעדי צנע והלם. זה ישפיע לרעה על הפעילות, התעסוקה, מספר העניים והעניים הקיצוניים. תהיה סטגפלציה, אנחנו יודעים שבטווח הקצר המצב יחמיר, אבל בקרוב נראה את פירות המאמץ שלנו, לאחר שיצרנו את הבסיס לצמיחה מוצקה ובת קיימא".
בזמן הנאום הזה, ארגנטינה סבלה מאינפלציה חודשית של 12.8% (קצב של 211% אינפלציה שנתית), הממשלה הדפיסה כסף בטירוף, ונוצר גירעון של מיליארדים בהוצאות הממשלה, וגם גירעון סחר ענק שגרם למצוקת מטבע־זר במדינה. 42% מהאזרחים הוגדרו עניים, שער המטבע הריאלי בארגנטינה, הפסו, היה בשפל של יותר מ־100% מול הדולר, והכלכלה החלה לשקוע למיתון.
מאז כניסתו ל"בית הוורוד" – כפי שמכונה מעונם של נשיאי ארגנטינה – ועד היום הספיק מיליי לפטר 30 אלף עובדים מהמגזר הציבורי, סגר 13 משרדי ממשלה, קיצץ 13% מהוצאותיה, הפחית מיסים להשקעות זרות, ביטל תמיכות לארגוני מלחמה בעוני והפריט חברות ממשלתיות. ואכן, שיעורי העוני זינקו בששת החודשים הבאים מ־42% ל־53%. גם הפנסיות ספגו פגיעה, השכר החציוני פחת, וכלכלת ארגנטינה נכנסה לצמיחה שלילית (כלומר, התכווצות של הכלכלה) למשך שלושה רבעונים רצופים.
השבוע הגיעו הפירות. ברבעון האחרון נמדדה לראשונה צמיחה כלכלית חיובית של 3.9%, וארגנטינה נחלצת מהמיתון. הנתון הזה מגיע אחרי ירידה עקבית ומרשימה של גובה האינפלציה, עד ל־2.4% אינפלציה חודשית בלבד. נתון שבישראל היה מזעזע את אמות הסיפים, אבל בארגנטינה הוא שיא שלא נצפה בארבע השנים האחרונות. בנוסף הצליח מיליי לאזן את תקציב הממשלה לראשונה זה עשור וחצי, ולבצע פיחות כסחני במטבע שסגר כמעט לחלוטין את הפער בין השער הרשמי לשער בשוק השחור – נתון חשוב מאין כמותו למניעת בריחת דולרים מהמדינה החוצה.
בינתיים גם השוק מגיב. קרן המטבע העולמית חוזה צמיחה של 5% בשנה הבאה, השקעות זרות זורמות ומעלות את הבורסה המקומית, ופרמיית הסיכון של כלכלת ארגנטינה הצטמצמה משמעותית. גם השכר הריאלי בארגנטינה בעלייה, וסגר לאחרונה את הפער שנפתח עם כניסתו של מיליי לתפקיד. נתונים עדכניים על שיעורי העוני יתפרסמו רק בעוד כמה חודשים, וייתנו אינדיקציה ברורה יותר אם השיפור בנתוני המאקרו מבשר גם שיפור ממשי במצבו של האזרח הממוצע.
זה הנדל"ן, טמבל
חשוב להבין שאת נתוני הצמיחה מודדים כך שגם הוצאות הממשלה נכללות בהם. זו הסיבה שבתחילת המלחמה כלכלת ישראל התכווצה אך במעט לאור עלייה של 88% בצריכה הציבורית בצבא, בצפון ובדרום. ברור אפוא שקיצוץ חד בהוצאות הממשלה כפי שעשה מיליי, יביא איתו גם ירידה בנתוני הצמיחה. הנתון החיובי של הצמיחה ברבעון האחרון בארגנטינה מבשר טובות, משום שהצמיחה מבוססת בעיקר על גידול בצריכה פרטית ובהשקעות הון.
הסיקור הכלכלי נוטה לפעמים להתעלם מהנקודה הזאת, ולדווח באופן שטוח על עלייה או ירידה בצמיחה בלי לשאול ממה היא מורכבת. על הכשל הזה עמד בעבר הכלכלן האמריקני רוברט סולו, שהצליח להראות כבר בשנות השישים כי התחזיות הקודרות על כך שכלכלת ברית המועצות צומחת בקצב מהיר יותר מארה"ב מבוססות על מבט שטחי מדי על נתוני הצמיחה. אנחנו לא פטורים מהמחלה הזאת.
למשל, מתחילת המלחמה מדווחים לנו על ירידה בהשקעות בישראל, אבל מעטים המעמיקים שגם טורחים לבדוק היכן היא באה לידי ביטוי. מטעמי עצלנות ואינטרס פוליטי, השיח על פגיעה בהשקעות מחובר כמעט תמיד לענף ההייטק או לוויכוחים על צעדי הממשלה ואופי שריה. אבל מבט פשוט בנתונים יגלה שהאירוע המרכזי נמצא במקום אחר לגמרי – בענף הנדל"ן למגורים.
במקום להבטיח גן עדן של שושנים, חאבייר מלמד אותנו שאפשר להיות גלוי עם בוחריך, ולהכין אותם לספוג משבר בתנאי שאתה מנמק כיצד זה יועיל לטווח הרחוק
כן, בכותרות סיפרו על כך שהמשק הפסיד כ־60 מיליארד שקל בהשקעות מתחילת המלחמה, אבל באותיות הקטנות נכתב שרוב הסכום הזה מגיע מירידה בענף הנדל"ן, ובאופן ספציפי – נדל"ן למגורים. כשמדברים איתנו על "השקעות במשק", הכוונה ברוב המקרים למבנים. זו לא תמיד התמונה שיש לנו בראש, אבל אלה הנתונים. לדוגמה, בשנת 2023 סך ההשקעה בנכסים קבועים בישראל עמד על 459 מיליארד שקלים, יותר ממחציתם – על מבנים. הסכום הזה התחלק בערך חצי־חצי בין מבנים למגורים למבנים מסחריים ובהם מפעלים, חברות וכו'.
כמעט כל הירידה בהשקעות במבנים מתחילת המלחמה, ממש הרוב המוחלט, נמצאת בנדל"ן למגורים. כיוון שלא סביר להניח שיש חרם אידאולוגי של יזמי בנייה בסקטור המגורים בעקבות מצב המלחמה שישראל שרויה בו, ההסבר הברור הוא הפגיעה הקשה בענף הבנייה בעקבות המחסור בפועלים. זה לא אומר שאין קשר לממשלה, להפך. מאז שבעה באוקטובר מתמודד ענף הבנייה עם מחסור קבוע בעשרות אלפי ידיים עובדות, והכישלון הממשלתי המביך לספק חלופה לפועלים הפלסטינים, לצד ההחלטה שלא להחליט בעניינם, גררו עצירה של פרויקטים רבים וירידה של 30% בהשקעות. כולנו משלמים ועוד נשלם על כך.
בזמן שהפוליטיקאים מקשקשים את עצמם לדעת על "מנועי צמיחה", מתחת לאף ממתינות להם כמה החלטות ביצועיות שיכולות להזרים למשק עשרות מיליארדי שקלים. צמד המילים הקסום הזה, מנועי צמיחה, משמש פוליטיקאים מאז ומתמיד כדי לדמיין איזה סקטור פלאים עם יזמים גאונים שאם רק נשקיע בו תקציב נקבל אחוזי צמיחה. וזה עוד במקרה הטוב. במקרה הפחות טוב, פוליטיקאים עושים במונח הזה שימוש לרעה כדי להצדיק תקציבים בזבזניים או סקטוריאליים להחריד.
מוקדם עדיין לקבוע מסמרות ביחס לניסוי הכלכלי של החייזר הפוליטי חאבייר מיליי, אבל לפחות דבר אחד כדאי לפוליטיקאים שלנו ללמוד ממנו. במקום להבטיח גן עדן של שושנים, אפשר להיות גלוי עם בוחריך, ולהכין אותם לספוג משבר בתנאי שאתה מנמק כיצד זה יועיל לטווח הרחוק. צריך בשביל זה סטנדרט של שקיפות והעמקה בהרכב הצמיחה שלא נהוג כאן, אבל זה משתלם. עובדה, לאורך כל השנה האחרונה עם הזינוק בנתוני העוני, שמר מיליי על שיעור תמיכה ציבורית קבוע של 46%־48%. בחודשים האחרונים, כשההצלחה הולכת ומסתמנת, הפופולריות שלו נסקה כבר ל־54%.
