השבוע הוציא עידן עמדי שיר ראשון מתוך אלבום חדש שבדרך. השיר נקרא "סופרמן", והוא מתאר איך באמת נוצרים בעולם הזה סופרמנים. רמז: זה לא קשור לסרטים, לכריסטופר ריב או לתחפושות מעלי אקספרס. עמדי מספר שהוא לא קיבל את האור מן ההפקר, שמלאכים לא ירדו אליו, השתחוו לו והכתירו אותו לגיבור־על. הוא והאישיות שלו הם פרי שהבשיל אחרי דרך ארוכה מאוד. ארוכה וקשוחה. אגב, שמתם לב שעמדי מתכתב פה עם ביאליק? האם הוא התכוון לרפרר למשורר הלאומי? את זה נצטרך לשאול אותו.
עמדי הוא בן של נכה צה"ל. הבית הראשון בשיר מספר על זיכרון ילדות של אבא בבית חולים. בהמשך הוא מתאר איך אימו לא רוצה שהוא יהיה לוחם. לא רבים מבני כיתתו של עמדי הלכו לשירות קרבי. הוא היה בין המעטים שכן, גם הודות למורשת בבית. עמדי לא הסתפק בשירות בהנדסה קרבית. הוא הגיע למחלקת הסיור, ועימה היה שותף לפעולות צבאיות רבות. אחרי השחרור הפך עמדי לזמר ושחקן מפורסם ומצליח, אבל נדמה שבשנה האחרונה הוא עלה עוד שלב והפך באמת לסופרמן. עמדי שם את הקריירה על "הולד", אמר שלום לאישה והילדים והתגייס למילואים.
בהתחלה הוא היה בגזרת הצפון, שם זכה לתמונה משותפת עם הרמטכ"ל, ואחר כך ירד להילחם עם חבריו בעזה, שם נפצע באורח קשה. צוות בית החולים לא זיהה אותו בשלב הראשון וסימן אותו כ"אלמוני". אבל מהר מאוד הוא הפך לפצוע המפורסם ביותר במלחמה. אחרי שהתאושש, השתמש עמדי בחיבה ובהערצה שקיבל כדי להזכיר את הפצועים הרבים ולבקש שלא ישכחו אותם, וכדי להבטיח לאלה שנפלו ולבני משפחותיהם שהוא יהיה שם איתם תמיד.
עמדי הפך לסמל של איש תרבות שאיננו מנותק מהעם. שעושה מה שאלמונים רבים עשו ועושים, בלי יחסי ציבור ובלי מפגשים עם אח"מים. הוא מייצג את אלה שמתייצבים סבב אחרי סבב, שמים נפשם בכפם, כאלה שמותירים את המשפחה ואת האזרחות מאחור ומתגייסים למאמץ המלחמתי, במחירים כבדים.
עמדי קיבל גם השבוע חיבוק גדול מהציבור ומהתקשורת. השיר שלו דובר והושמע מעל כל במה. יודעים מה? מגיע לו ומגיע לנו. מגיע לו כי הוא לא התחמק, כי התייצב ביום פקודה, כי כל הזמן דאג לומר שהוא לא הסיפור. והחיבוק הזה מגיע גם לנו, עם שנושא את פגעי המלחמה ואת קשייה מיומה הראשון. עם שנאבק על קיומו ומלקק את פצעיו. מגיע לנו שאלה יהיו גיבורי התרבות שלנו, שאותם נעלה על נס. שהם יהיו אלה שימלאו אולמות ובמות. ראוי שאנשי התרבות שלנו יהיו חלק מאיתנו, שהם יהיו שם בשדה הקרב, שיבינו לעומק, ממש לעומק, עד כדי מגע בבשר החי, מה קרה וקורה כאן.
אנחנו לא זקוקים לאנשי אמנות ותרבות שמביטים על המתרחש מחדרי החזרות או מהמחשב בבית. אפילו לא מהכיכר המפגינה בלבד. אני לא רוצה לקרוא ולהאזין למי שבמאבק על החיים שלנו נמצאים ביציע הצופים, מעירים הערות כי הם יודעים הרבה יותר טוב מהשחקנים ומהמאמן ומהשופט, ואולי הם בכלל מתעסקים עכשיו במבנה של הליגה ובהימורים על הסיכויים של הקבוצות.
עולם חדש וטוב
תרבות של עם משקפת את הערכים שלו, את האמונות, את הדילמות ואת הקשיים שהוא עובר. ואנשי התרבות, שמתיימרים להוביל את הרוח, להתבונן במתרחש וליצור מהחומרים האלה, צריכים להיות חלק. אני בטוחה שכל מי שהיה עם המשפחות השכולות, עם משפחות העוטף, עם הפצועים ובוודאי בלחימה, רואה היום את העולם אחרת. גם אם לא יכתוב על המלחמה, טביעות האצבע שלה יותירו בו את חותמם. תרבות אותנטית תצמח ממי ששמו בצד את ההתקדמות האישית שלהם, את הפרסום, את האפשרות להוציא לאור את השיר הבא או את היצירה והספר הבאים, ויצאו לעסוק בדבר הבסיסי ביותר, בקיומה של המדינה.
מבין האמנים, אלה שהתגייסו למילואים ראויים להערכה הרבה ביותר. אך היו גם זמרים, יוצרים ושחקנים ששרו לחיילים בבסיסים ובמקומות ההתכנסות, הגיעו להלוויות ולאזכרות ושרו תוך שהם נשנקים מבכי, מתקשים לשאת את המחיר הנפשי של מעגל שכול הולך וגדל. אמנים הגיעו למקומות שאליהם פונו משפחות, ביקרו פצועים והופיעו בהתנדבות באירועי הוקרה. יש כאלה שממשיכים בזה עד היום.
המוזיקאים שהתגייסו למילואים ראויים להערכה הרבה ביותר, אך גם אלה שהופיעו בפני חיילים, השתנקו בבכי כששרו בהלוויות וביקרו פצועים
לפני כמעט שנה נסעה היוצרת והזמרת קורין אלאל, שהלכה בשבוע שעבר לעולמה, מאזור המרכז ועד עין־הנצי"ב. היא התמודדה אז עם סרטן הלבלב אבל עשתה את הדרך הארוכה כדי לנחם את משפחת פיזם על נפילתו של שי, הבעל, הבן והאח. שי הותיר אחריו גם תינוקת קטנה, ירדן, בת שלושה שבועות. שי ואשתו מעין אהבו מאוד את "שיר לשירה" שחיבר יהונתן גפן והלחינה אלאל, עם המילים המצמררות "עולם חדש וטוב אני אתן לך", ו"תהיי קטנה, מאומה לא יפגע בך". אלאל ישבה עם מעין, ירדן והמשפחה ושרה. היא החזיקה את התינוקת הקטנטנה והבטיחה לה עולם טוב יותר, למרות הכול. אני בטוחה שהיא לא חזרה הביתה באותו אופן שבו יצאה ממנו.
תרבות חצובה ממי שאנחנו. תרבות צומחת מתוך עם, מרגישה את מה שקורה בו ומגיבה עליו. אלה האנשים שמהם הייתי רוצה לצרוך תרבות. מהאנשים שהיו ועדיין חלק מהדבר הזה. ואם אתם מכירים יוצר או אמן שנשאר בחוץ, עוד לא מאוחר. המלחמה עדיין מתנהלת, מילואימניקים כבר יוצאים לסבב ד', יש המון עבודת שיקום בצפון ופצועים שישמחו לעידוד.
בין ההרוגים של השנה האחרונה היו גם אמנים צעירים. כאלה שלא זכינו לראות אותם מבשילים ומשפיעים על התרבות שלנו. ענר שפירא היה מוזיקאי בתחילת דרכו, איתן רוזנצוויג היה צייר נדיר, לביא ליפשיץ היה צלם בעל עין בוחנת, עדן נימרי הייתה ספורטאית מחוננת שעזבה הכול כדי להיות קצינה בצה"ל, ועוד. גם בשמם ראוי להמשיך וליצור פה תרבות מחוברת, אכפתית ועמוקה. גם בשם הסופרמנים האלה, שידעו להיות גם וגם והותירו לכולנו צוואה אמנותית מקורית ומיוחדת.
Ofralax@gmail.com
