בטרם בואו של יוסף לאחיו הרועים בשכם, התורה מתארת אותו כ"תֹעֶה בַּשָּׂדֶה". איש אלמוני שואל אותו למטרת חיפושו, ויוסף משיב לו: "אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ". לאחר מכן מפנה אותו האיש למפגש עם אֶחיו בדותן.
כמו בפרשה הקודמת, שבה מופיע איש אלמוני הנאבק ביעקב קודם פגישתו עם עשו, גם כאן מקדים המפגש עם האיש המסתורי את פגישתו של יוסף עם אחיו, וגם כאן נדמה שהמפגש הזה מהותי מכפי שניתן לחשוב בקריאה פשוטה.
את תעייתו של יוסף בשדה יש לראות כביטוי למצבו הכללי – תועה ומחפש. בתחילת הפרשה אנחנו פוגשים את יוסף כנער צעיר, חולמני ומוזר, שאינו מוצא את מקומו בעולם. הוא אינו חלק מחבורת האחים. אמנם בהתחלה הוא מתואר כמי שנלווה לאחיו בעבודת הצאן, אך התורה מספרת כיצד הוא מביא את דיבתם רעה, וכיצד הוא אהוב על ידי אביו אך שנוא על ידי אחיו. חלומותיו וכתונת הפסים שקיבל מאביו יוצרים קנאה ושנאה, ומפרידים אותו מקבוצת ההשתייכות הטבעית שלו.
החלומות, שהיו אמורים לברר ליוסף את תפקידו במארג המשפחתי, אינם מתקבלים בצורה יפה והם נדחים על ידי אביו ואחיו. גם אביו האוהב נוזף בו על חלומותיו המשונים, וחוויית הבדידות והזרות העולה מן הכתובים הולכת ומתחזקת.
דמות אביו
והנה, האחים הולכים לבדם למרעה. יוסף נשאר בבית וכבר אינו שותף כלל בפעולתם. אביו שולח אותו אל אחיו על מנת לדרוש בשלומם, אך אין ציפייה שהוא יצטרף אליהם בפועל במרעה. יוסף התועה בשדה מסתובב אבוד, מנותק מכל הקשר ברור. המפגש עם האיש מאלץ את יוסף לנסח במפורש את בקשתו: "אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ". האם אין זה אלא תיאור בהיר של בקשתו הפנימית של יוסף, החיפוש המניע את תולדות חייו? יוסף מבקש שייכות והזדהות, ייעוד והקשר. העמידה מול האיש מדגישה ליוסף ולנו את מה שחסר לו יותר מכול: אחווה.
האיש מכוון את יוסף אל אחיו שהלכו לדותן, אך המפגש הטרגי עם האחים מסתיים באופן נורא עוד יותר: יוסף מאבד לחלוטין את זהותו המקורית. הפשטתו מן הכתונת שקיבל מאביו והשלכתו לבור מסמנות באופן חד את איבוד הזהות ואת הניתוק שלו מבית אביו, שיימשכו ברדתו למצרים.
בשלב הראשון לשהותו במצרים, הצלחתו של יוסף נראית כביטוי להיטמעותו בסביבה החדשה. הוא מתואר כ"אִישׁ מַצְלִיחַ" המביא את ברכת ה' לבית פוטיפר, וסגולתו העיקרית היא היותו יפה תואר ויפה מראה. לכאורה מצא יוסף את מקומו הטבעי, וסגולותיו וכישרונותיו מקבלים את ביטויים במסגרת התמקמות בבית חדש – בית פוטיפר. כביכול יוסף ה"ישן" אכן מת בבור שבכנען, וממנו עלה יוסף אחר, חדש ונטול שורשים.
אלא שהשבר והמהפך בעמדתו של יוסף בבית פוטיפר מחזירים אותו מיד לשורשיו. בדברי השקר של אשת פוטיפר, כאשר היא מתלוננת על יוסף ועל מעשיו, היא מדגישה פעמיים את שייכותו העברית של יוסף:
וַתִּקְרָא לְאַנְשֵׁי בֵיתָהּ וַתֹּאמֶר לָהֶם לֵאמֹר רְאוּ הֵבִיא לָנוּ אִישׁ עִבְרִי לְצַחֶק בָּנוּ (לט, יד).
בָּא אֵלַי הָעֶבֶד הָעִבְרִי אֲשֶׁר הֵבֵאתָ לָּנוּ לְצַחֶק בִּי. (לט, יז).
האזכור האקראי כביכול של מוצאו של העבד מדגיש מיד את זרותו וניכורו בבית האדון החדש שהוא חשב למצוא בו בית, אבל הוא גם מחזיר את יוסף לשורשיו.
גם בבית הסוהר, שיוסף מושלך אליו, חוזר האזכור. כאשר יוסף משוחח עם שכניו לבור, שר המשקים ושר האופים, מזכיר יוסף בעצמו את עברו ומזדהה כעברי גנוב:
כִּי גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים וְגַם פֹּה לֹא עָשִׂיתִי מְאוּמָה כִּי שָׂמוּ אֹתִי בַּבּוֹר (מ, טו).
ייתכן שלכך רומזים דברי המדרש המתארים כיצד היזכרותו של יוסף בדמות אביו הצילה אותו מן החטא: "איקונין של אביו ראה" (בראשית רבה פז). בתלמוד הירושלמי נוספת גם דמותה של אמו לתיאור דומה. יוסף נזכר בביתו, בהוריו ובמשפחתו, ודרכם הוא נזכר בחייו, בעצמו ובעברו. הנער התועה מצא את עצמו חוזר מחדש לשורשיו ולעמו, בסופו של מסע ארוך ומפרך.
איך מוצאים חן
מעניין לשים לב לכך שזהו גם השלב שבו לראשונה מתוארת שותפות של ה' בהצלחתו של יוסף. רק בבית הסוהר מוזכר שה' הוא שמסייע ליוסף להצליח:
וַיְהִי ה' אֶת יוֹסֵף וַיֵּט אֵלָיו חָסֶד וַיִּתֵּן חִנּוֹ בְּעֵינֵי שַׂר בֵּית הַסֹּהַר (לט, כא).
ה' שב ללוות את יוסף ולסייע לו באופן ישיר, ברגע שהוא מוכן להיות מוגדר מחדש על ידי עברו העברי. חזרתו של יוסף אל עברו ואל זהותו היא תחילת האפשרות לצאת מן הבור ולעלות מן התחתית.
אותו התיאור – נתינת חן על ידי הקב"ה – יופיע שלוש פעמים בתחילת ספר שמות, ביחס לעם ישראל היוצא ממצרים. ה' נותן את חינם של ישראל בעיני מצרים, והם משאילים את כליהם לבני ישראל לקראת היציאה. כמו יוסף, גם אצל עם ישראל שבמצרים – היציאה מן הגלות כרוכה בחזרה אל העבר, אל התפקיד ואל הזהות. משה מזכיר לעם המשועבד את בריתו עם אלוהי אבותיו, ומשעה שהעם חוזר לשורשיו, הוא זוכה לשותפות האלוהית ולחן הכרוך בה.
סיפורו של יוסף מחזיר אותנו אל השורשים: התעייה מתגלגלת לניכור ולאובדן זהות, המובילים את יוסף מדחי אל דחי. החיבור אל העבר וההקשר המשפחתי מחזיר גם את ברכת ה' ומעניק כוחות להתמודד עם האתגרים.
הרבנית בת־שבע סמט (מרצבך) היא רמי"ת בבית המדרש לנשים במגדל עז ומלמדת במת"ן ירושלים
