בשיעור הכנה לצבא של הרב י"ץ רימון הוא נתן לנו עצה. כשהייתי בטירונות, סיפר, שמתי לב שזמני התפילות הצבאיים קצרים מדי. 30 דקות ליום רגיל, 40 לשני וחמישי. זה זמן שאם ממש רוצים אפשר להתפלל בו, אבל זה מייצר דחיפות ולחץ וגורם לאיחורים. לכן בשלב מסוים, אמר הרב רימון, ניגשתי למפקד המחלקה ואמרתי שאם הוא רוצה חיילים שמחים ורגועים כדאי לו להוסיף עשר דקות לכל אחת מהתפילות. זה לא המון זמן מהלו"ז, וזה יחסוך קשיים ובעיות. וכך היה.
הרב רימון סיפר, ואני מיהרתי ליישם. ביום הראשון לטירונות הלכתי לקצין הראשון שנתן לנו פקודות בשטח – עד היום לא ברור לי אם הוא היה קשור בכלל לסוללה (היום אני יודע שהדרגה שענד על כתפיו נקראת סג"מ) – סיפרתי לו על העניין של התפילה, שהיא קצרה מדי, וביקשתי להוסיף לזמנים עשר דקות. הוא לא כל כך הבין מה אני רוצה אבל אמר "מה שתגיד, קחו עשר דקות, עכשיו עוף חזרה לשלשות". ומאז ועד סוף המסלול, כשהמפקדים ביררו איתי את משך התפילות, נתתי להם את הזמנים המורחבים, ואף אחד לא שאל שאלות.
הבעיה היא שזה לא הספיק. אני עצמי הגעתי לצבא מאלון שבות. שם, ארבעים דקות הם בדיוק הזמן שצריך כדי להתפלל בנחת, ולהוסיף דבר הלכה קצר עם קיפול הטלית והתפילין. אבל יחד איתי שירתו 13 אברכים ממרכז־הרב והר־המור, ומבחינתם פחות משעה של תפילה ביום רגיל זו כלל לא אפשרות. בתור חניך תורן, ונציג הצוות לענייני דת (הרב רימון יעץ גם למנות אחד כזה), נאלצתי לגשר פעם אחר פעם בין המפקדים הלחוצים למתפללים שמתינות מופלגת היא מנת חלקם. ליבם לא היה אטום חלילה. גם את זאת יש לציין. הם עשו מעל ומעבר כדי לצאת מגדרם ולקצר בתפילתם. אבל זה לא היה טבעי להם, ודי היה בשלושה או ארבעה שיימשכו קצת בקריאת שמע או עמידה, כדי ששוב אצטרך לצאת אל המפקדים ולבקש הארכה.
עד שיום חמישי אחד הפתיעו אותנו המפקדים ושלחו את כל הצוות לצאת מוקדם הביתה. השעה הייתה כבר שעת אחר הצהריים. ההודעה הגיעה, באופן אופייני, 20 דקות לפני האוטובוס האחרון. אבל מי שחושש שלא הספקנו לא ראה מימיו חיילים שמקבלים חמשו"ש. תוך רבע שעה היינו על מדי א', אחרי מסדר יציאה, רצים את עשרות המטרים האחרונים המפרידים בין שער הבסיס לבין התחנה. כשהגענו לשם, מתנשפים, הבנו שאנחנו בבעיה עם הזמנים. כשהאוטובוס ינחת בבאר־שבע נהיה כבר אחרי שקיעה. כך שהזמן היחיד להתפלל מנחה הוא למעשה הרגע.
ראיתי אותם מאיצים בתפילתם, מדפדפים בסידורים בחיפזון, במהירות שלא הייתה מביישת שום מניין של בעלי בתים. כולם מלבד עקיבא
אוטובוסים בנגב לא נודעו אז ברמת דיוק גבוהה, לכן עמדנו לתפילה בתקווה שיהיה בסדר. אבל דקה או שתיים אחרי תחילת שמונה־עשרה נשמע קולו של האוטובוס המתקרב. אני באופן אישי לא כל כך דאגתי. כפי שנאמר לעיל, הורגלתי מהבית לזמני תפילות סבירים. אך חבריי, עבורם עכשיו זה או תפילה או בית. דומני שהיה שם רגע של היסוס, ואז ראיתי אותם מאיצים בתפילתם, מדפדפים בסידורים בחיפזון, במהירות שלא הייתה מביישת שום מניין של בעלי בתים.
כולם מלבד עקיבא. הוא עמד והתפלל בשקט, זקנו הבהיר נע ברוח המדבר, באותה מתינות שנראתה בו מדי בוקר. האוטובוס עצר, פער את דלת תא המטען עבור התיקים הכבדים, ואנחנו עלינו בו, נדחקים בינות לחיילים שכבר מילאו את הספסלים הראשונים בתחנות קודמות. ישבנו והסתכלנו בחלון, רואים את עקיבא כשהוא שקוע בשיח עם קונו, חומלים על אשתו וילדיו הקטנים שמצפים לו.
אבל חלפה דקה ועוד אחת והאוטובוס לא זז. הדלת נשארה פתוחה, המנוע טרטר את טרטורו הקצבי, המשתנק, והמזגן עשה מאמצים כנים להיאבק בחום ובמחנק. עד שראינו את עקיבא פוסע שלוש פסיעות לאחוריו, משתחווה לימין ואז לשמאל, אוסף את חפציו ועולה לאוטובוס. כשראיתי אותך עומד ומתפלל, הסביר לו הנהג (שלא היה, אגב, אדם דתי), לא הייתי מסוגל לזוז. לא יכולתי לברוח לך ככה. עקיבא הודה לו והצטרף אלינו מאחור. כל הדרך לבאר־שבע שררה שתיקה. כולנו רצינו להיות קצת יותר עקיבא.
