נסראללה צדק: החברה הישראלית חזקה כקורי עכביש. נסראללה טעה: הוא שכח שקורי עכביש הם החומר הביולוגי הכי חזק בטבע. יום אחרי הבריחה העלובה של ישראל מלבנון בשנת 2000 חגג חיזבאללה בבינת־ג'בייל את ניצחונו. נסראללה נשא שם נאום מכונן: "יש לישראל נשק גרעיני ומטוסי קרב, אבל היא חלשה יותר מקורי עכביש". ארבעה חודשים אחר כך פרצה האינתיפאדה השנייה, כנראה לא רק בגלל החולשה שהפגינה ישראל בנסיגה מלבנון, אלא גם בגלל הדימוי הממריץ שתרם נסראללה לערבים.
כאשר ב־2006 פשטו לוחמי גולני על בינת־ג'בייל, העניק המטכ"ל למבצע את השם "קורי פלדה", כרמז עבה לטעותו של נסראללה. אך הטעות הייתה כאן של מפקדינו: קורי עכביש חזקים פי כמה מפלדה. מדענים עדיין לא הצליחו לפצח עד תום את סוד העכבישים: איך מצליח יצור זעיר לייצר בתוך גופו חומר כה חזק. לא צריך לשלול את הדימוי הזה שניסח הצורר: אנחנו קורי עכביש – והוא הזבוב.
הדימוי של נסראללה כרסם שנים רבות בביטחוננו העצמי, ופגע בנקודה רגישה בדימוי הפנימי שלנו: אולי באמת אנחנו חברה מפונקת, מפולגת ומתפוררת?
איש מאיתנו לא יודע מה יֵלד יום – בשורות טובות או חלילה להפך. בוקר אחד פתאום שמעתי שכבשנו את החרמון הסורי, שנמצא בעומק האויב; ואני בעוונותיי בכלל לא ידעתי עד אז שגם לסוריה יש חרמון. מבחינתי יכול להיות שמחר נגלה שסיירת גבעתי כבשה את הכרמל העיראקי, או שלוחמי מגלן נחתו בתבור הטורקי. גם לפענח את ההתרחשויות הללו אני לא מצליח: טוב ליהודים או רע ליהודים? מי יודע; יאמר העתיד את דברו. כמו כולם, אני יודע לראות רק את ההווה והעבר. ומבט פשוט על שני אלו מלמד אותנו שהתמנון האיראני נשאר גידם. ציר הרשע פורק, והמערך הקטלני שהילך עלינו אימים במשך עשורים התפורר כפלדה חלודה.
המדרש מספר על אפיקורוס אחד ששאל את רבי יהושע בן קרחה מדוע מגיב הקב"ה באופן כה עז לכל מה שקורה בעולם: למה הוא שמח כשאנחנו עושים מצוות ונעצב כשאנחנו חוטאים; הרי הוא יודע הכול מראש. שאל אותו רבי יהושע: "כשנולד לך בן, שמחת?" האפיקורוס השיב בחיוב. אמר רבי יהושע: "ולא ידעת שיום אחד הוא עתיד למות?" השיב בן שיחו: "כשיש שמחה – שמחים, כשיש אבלות – אבלים". סיים רבי יהושע: "בדיוק". כל זה נכון אף בנוגע להתרחשויות שוודאי יגיעו בעתיד; על אחת כמה וכמה כאשר מדובר על השערות פורחות באוויר. איננו יודעים לאן יתפתחו המאורעות המדהימים שמתחוללים בימים אלו במזרח התיכון; בינתיים נשמח על מפלת הרשעים, ונתפלל לטוב.
מעבר לפרשנות הגיאו־פוליטית, יש נקודה שאנחנו צריכים להדגיש בתוכנו פנימה: החברה הישראלית חזקה הרבה יותר מכפי ששיער מישהו מאויבינו, וגם הרבה יותר מכפי שהנחנו בעצמנו. הדימוי של נסראללה כרסם שנים רבות בביטחוננו העצמי, ופגע בנקודה רגישה בדימוי הפנימי שלנו: אולי באמת אנחנו חברה מפונקת, מפולגת ומתפוררת? אולי באמת איבדנו את מה שצריך כדי לשרוד באזור הזה?
המלחמה המרה הזו הוכיחה אחרת. קורי עכביש הם חזקים מאוד – אבל דקים וכמעט שקופים; צריך להתאמץ כדי לראות אותם. למרות המחלוקות והשסע, למרות הניהול האיום והנורא של המתחים החברתיים, למרות המחדל הצבאי העצום – עם ישראל חשק שפתיים ונלחם עוד ועוד, עד שקרסו אויביו. עוד נותרו לנו משימות קשות: להחזיר את כל חטופינו וגם להסיר את איום הגרעין האיראני. בינתיים אומנם הציר הלך אבל הרֶשע נשאר, וגם אותו צריך למחוק. בעזרת ה' גם בזה נצליח: קיר הברזל הפך לקורים, והקורים ינצחו בעזרת ה' גם את הכור. ואז נתפנה לחזק עוד את קורינו מבפנים; כי אכן בינינו לבין עצמנו אפשר להודות שמעטים מדי נושאים בנטל הטווייה.
לסקוטים יש סיפור על עכביש. מלכם האגדי רוברט דה ברוס הפסיד לאנגלים ב־1306 בקרב מתוון, וברח למערה. דה ברוס שקע בדיכאון, וחשב שהובס תבוסה ניצחת. ואז ראה עכביש קטן שטווה את קוריו בפתח המערה. הרוח קרעה שוב ושוב את הקורים, והעכביש התעקש שוב ושוב לבנות את הרשת, עד שלבסוף הצליח. דה ברוס החליט: גם אני לא אוותר. הוא יצא מהמערה, הקים צבא חדש – וניצח את האנגלים המאיימים. לנו יש סיפור משלנו על המלך דוד ועכבישו, אך הפעם נסתפק בסיפור הסקוטי ובלקחו: גם בעת צרה ולנוכח אויב חזק – אסור להתייאש. אנחנו העכביש, וקורינו חזקים מפלדה.
motzash.navon@gmail.com
