מאז הרצח של רזיאל, נכנסו לחיי הרבה יותר התלבטויות מורכבות. הן נוגעות לנושאים רבים הקשורים לחיי, לחיי ילדיי או לתפר ביניהם. אבל התחבטות אחת נחסכה ממני כמעט לחלוטין, כי את הפתרון קיבלתי עוד לפני שהשאלה נשאלה.
כמו שקורה בדרך כלל, את הדילמה פתרה לי אלמנה אחרת, אלישבע חברתי. בלי ממש לבחור בכך באופן רשמי, אלישבע הפכה די מהר למעין מורת דרך בשבילי. אני אפילו חושבת שאילו לא נפגשו דרכינו בנסיבות קשות כל כך, כנראה בבוא היום הייתי רואה בה דמות להשראה ולחיקוי. בעיקר בכל הנוגע לחינוך הילדים שלה.
הסוגיה הספציפית שאני מדברת עליה נולדה במסרון פשוט שהיא שלחה לי בערב אחד, בערך שלושה חודשים אחרי הרצח. אלישבע סיפרה לי על מחנה הפסח המתקרב של עמותת משפחה אחת, אחד מארבעה מחנות לילדים שמתקיימים בעמותה במהלך השנה. הילדים נוסעים לכמה ימים של בילוי משותף וחוזרים מפוצצים בחוויות. לאחר מכן, במשך חודש בערך, אפשר לשמוע מהם רק סיפורים על מה שהיה שם בימים ששהו מחוץ לבית.
בלי תהיות
בהמשך ההודעה אלישבע הוספה כמה משפטים כנים וישירים שנכנסו לי ישר ללב.
"אל תדאגי אם הם יחזרו עם כל מיני שירים שבחיים לא היית משמיעה להם בבית, וגם לא אם פתאום יהיו להם חברות או חברים בסגנון אחר לגמרי מזה שהתרגלת אליו עד עכשיו", היא כתבה. "נכון שזה מטלטל ולא בהכרח מה שהיית בוחרת בשבילם, אבל הקשר הזה, עם ילדים שעברו את אותו המשבר, שהתייתמו או איבדו אח בפיגוע או במלחמה, ייתן להם עוצמות שהם לא יוכלו לקבל בשום מקום ובשום מסגרת אחרת".
האמת היא שעד אז לא העליתי בדעתי שתגיע לפתחי דילמה מהסוג הזה. לא הבנתי את הצורך או הרצון להיות במחנה קיץ עם ילדים שווי מעמד במקום להיות בנופש משפחתי שווה שהיינו רגילים לו עד כה. לא ראיתי יתרון בפגישה עם ילדים נוספים שאיבדו בן משפחה. בעיקר לא רציתי להרחיק אותם מהחברה הקרובה אליהם ולהפגיש אותם עם עולמות רחוקים כל כך מעולמנו.
אבל כאמור, הודעתה של אלישבע סתמה את הגולל וחסכה ממני מחשבות ותהיות האם לשלוח או לא לשלוח.
השנים עברו וילדיי נשבו בקסמה של העמותה. גם אני כידוע מוקסמת ממנה, ובעצמי מגויסת לעבודה בה מאז פרוץ המלחמה. עבודה שהיא קודם כול חיבוק בשבילי, ורק אחר כך משימה חשובה שכולי בתוכה.
הרגעים היקרים ביותר, שהדגישו לי כמה מחשבה והשקעה יש למדריכים היקרים שמלווים את ילדיי מטעם העמותה, בין במחנה ובין בשגרה, היו באחד הסגרים של מגפת הקורונה.
איש מאיתנו לא היה אז באינטראקציה ישירה עם חברים, אלא רק במסגרות החובה. אבל אחת לכמה ערבים, המדריכות מהעמותה של הבנות שלי באותה התקופה ניהלו מפגש זום קצר עם החניכות של הקבוצה שלהן. כל אחת סיפרה ושיתפה איפה היא, מה היא עושה, איך היא צולחת את הימים הבודדים האלו.
מפגשי הזום האלו היו במקרים מסוימים הצלה של ממש לילדים, ונתנו להם תחושת שייכות מתמדת, גם בזמנים שהשייכות קצת הידלדלה מכורח הנסיבות.
מה מותר
אין היום מחנה, שיחת טלפון או מפגש מטעם משפחה אחת שהילדים שלי לא מגיעים אליהם.
ואל תטעו, הדילמה הגדולה ששיקפה לי אלישבע בהודעה שלה בהחלט קיימת, ולא רק היא. לא פעם, המחשבה לשלוח את כל ילדיי, שהקטן שבהם הצטרף עכשיו כשהוא רק בכיתה ב', לכמה ימים במקום רחוק וזר, היא לא קלה. לפעמים אני לא ממש יודעת אם ואיך יתאימו להם התנאים, ובאיזה מצב הם יחזרו.
אל תדאגי אם הם יחזרו עם כל מיני שירים שבחיים לא היית משמיעה להם בבית, וגם לא אם פתאום יהיו להם חברות או חברים בסגנון אחר לגמרי מזה שהתרגלת אליו עד עכשיו
אני בהחלט חושבת על כך שאחרי שאסגור את הדלת בלכתם למשך כמה ימים, בחג חנוכה עצמו, אשאל את עצמי מה איתי עכשיו ועם מי אדליק הערב נרות, בידיעה שיכולתי להשאיר אותם בבית ולהמשיך לתפקד כמשפחה. זאת מחשבה שבהחלט מדגישה את הכאב ואת האבדן.
אבל אז הם חוזרים, והם כל כך עייפים, אבל מתוך העייפות הגדולה הזאת הם מזרימים סיפורים וחוויות, טווים חלומות ושאיפות חדשות, מהדהדים שירי מורל וסיסמאות חדשות, וחיוך גדול לא מש מפניהם.
וזה שווה הכול.
את כל רגעי הלבד שעברתי בלעדיהם.
את כל המפגשים עם משפחות שונות בתכלית משלנו.
את כל השירים והרעיונות שחוצים לפעמים את גבולות המותר במשפחה שלנו, ודורשים ממני במשך כמה ימים ליישר מחדש את הקו ולהזכיר מה מותר, ומה מותר רק במחנה.
אני יודעת שהיום ההתלבטויות האלו קיימות במשפחות רבות. לפעמים הילדים כבר רשומים למחנה, אבל את עדיין לא בטוחה שתשלחי. אז אני פה כדי להמשיך להעביר את המסר של אלישבע. לומר לך שזה שווה הכול.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
