הדרך להבנת המורכבות בחברה הישראלית עוברת בספרי הקומיקס

לאורך השנים, אהבו ילדיי לקרוא ספרי קומיקס. הרשימות שקיבלו בבית הספר למשימות קריאה שונות לא כללו, בדרך כלל, ספרים כאלו – ולפעמים קריאתם במסגרת המשימה נאסרה במפורש – ומכאן אני מסיק שתועלתם החינוכית נתפסת כנמוכה. עם זאת, אני עודדתי אותם להיחשף גם לסוגה הזו. בין היתר, מסייעים ספרי קומיקס לילדים צעירים להבחין בין "טוב" ל"רע", וזאת על ידי שילוב בין נרטיב המבוסס, במקרים רבים, על סוגיות של צדק ומוסר, לבין דימויים ויזואליים שמסייעים להפריד בין שתי הקטיגוריות האלו.

כמובן, ראוי כי את החלוקה הפשטנית הזו ילווה תהליך חינוכי וחברתי שיבהיר לילדים שהמציאות מורכבת יותר, וכי בין "טוב" ו"רע" יש 50 גוונים לפחות של יצר האדם. כלומר, שלא כל מה שהוא לא "טוב" הוא בהכרח "רע". אבל בעולם בו שולטים מסרים פשטניים שמותאמים לגלילה מהירה ברשתות חברתיות מקוונות ולמשיכת קולות מצביעים – התפיסה המקורית, הדיכוטומטית, דווקא מתקבעת בציבור. החברה הישראלית מתחלקת היום לקצוות כאלו: "שמאלנים" ו"ימניים", "ביביסטים" ו"רל"בים", "ישראל הראשונה" ו"ישראל השנייה", "אשכנזים" ו"מזרחים", וכו'.

על פניו, ייתכן והחלוקות הללו מסייעות לאנשים לצייר לעצמם תמונת מציאות – גם אם מפושטת מאוד – ובכך יש בהן יתרון. אבל, על מנת שניתן יהיה להסתייע בהן באופן יעיל, חשוב לזכור כמה דברים לגבי חלוקות שכאלו. מספר מקרים מן העת האחרונה מדגימים זאת בבירור.

ראשית, החלוקה היא, לעיתים, גסה מדי עד כדי כך שאינה מאפיינת בצורה ברורה אנשים מאותה הקבוצה. למשל, בכל אחת מקבוצות "תומכי הממשלה" ו-"מתנגדי הממשלה" יש שונות גדולה מאוד של דעות עד שקשה לאפיין אותן בקלות. נסו לחשוב מהו המשותף לכל מתנגדי הממשלה הנוכחית – האם זהו אופן ניהול המלחמה? האם זוהי דעתם בנוגע למבנה המשטר הדמוקרטי? האם זו זהות העומד בראשה? ואולי זו התנהלותה הכלכלית? מבין מתנגדי הממשלה יש שלל דעות בנושאים אלו, ובוודאי אי אפשר להניח שלכולם יש אותן דעות פוליטיות. כך, גם המונחים "ימין" ו"שמאל" מאבדים לחלוטין ממשמעותם ההיסטורית.

שנית, החלוקה, לעתים, אינה מוגדרת היטב. ראינו זאת היטב בראיון עם ד"ר אבישי בן-חיים בתוכנית "פגישה עם רוני קובן". בן-חיים נדרש לסווג אנשים שונים ל"ישראל הראשונה" ו"ישראל השנייה" – מודל-חלוקה שהוא עצמו פיתח, והוא נכשל בכך. למשל, את המשפטן מני מזוז ואת הפרשן עמית סגל לא הצליח בן-חיים לסווג. הדבר מעיד על כך שמודל-החלוקה עצמו אינו מוגדר היטב, ולכן אין טעם להשתמש בו ככזה שמחלק את החברה הישראלית לשני חלקים. כך גם, למשל, כשמדובר על "מזרחים".

שלישית, שתי חלוקות שונות מצויירות, לפעמים, כאילו הן אחת. במסיבת העיתונאים טרום תחילת העדות במשפטו, נרשמו טונים גבוהים בין ראש הממשלה לבין כתבת "חדשות 12", יולן כהן. בחילופי הדברים בין השניים, הזכיר נתניהו את בכירי הממשל בארצות הברית, ואז אמר עליהם: "כל האנשים הללו הם לא בדיוק תומכי ליכוד, הם לא ביביסטים". משמעות האמירה היא כי קיימת זהות בין "תומכי ליכוד" לבין "ביביסטים". בפועל, לא כך הוא. אולי כל "ביביסט" הוא תומך ליכוד, אך בוודאי לא כל תומך ליכוד הוא "ביביסט". כלומר מדובר בשתי חלוקות שונות. גם ההצמדות "שמאלנים פריבילגים", והנסיון להצמיד בין משפחות החטופים לבין מתנגדי הקואליציה לוקים באותו כשל לוגי.

רביעית, החלוקה בין "אנחנו" ו"הם" יוצרת, לפעמים, טשטוש בין דמיון למציאות. למשל, כשחברת הכנסת גלית דיסטל אטבריאן דיברה בכנסת, לפני ימים אחדים, כנגד הקמת ועדת חקירה ממלכתית לאירועי השבעה באוקטובר, היא ציינה במפורש את "המשולש שנגדו אנחנו נלחמים – צמרת צה"ל, צמרת המשפט והתקשורת", והוסיפה: "שיחלמו שניתן להם לעשות ועדת חקירה ממלכתית". נוצרת כאן חלוקה בין "אנחנו" מדומיין – הממשלה? הקואליציה? סיעת הליכוד? תומכי הליכוד? – ל"הם" ממשי שאינו רלוונטי; בקרב "המשולש" הזה יש בוודאי גם מי שתומכים בכל אחת מהקבוצות האפשריות שהוצבו כאן בסימן שאלה וגם כאלו שמתנגדים להן. ובכלל, רוב גדול של הציבור תומך בהקמת ועדת חקירה ממלכתית – כך על פי סקרים שנערכו לאחרונה – ואפילו ייתכן שחלק מחברי "המשולש" הלה יעמדו במרכז החקירה של ועדה כזו כשתקום: בוודאי צמרת צה"ל, ואף – לשיטתם של חלק מחברי הקולאיציה – למערכת המשפט יד במחדל, וייתכן כי גם מקומה של התקשורת – שאולי ידעה ואולי לא ידעה – לא ייפקד מן החקירה.

ראוי שנשים לב לכך שהשיח הפוליטי בימינו לוקה בכל הכשלים האלו, וחשוב שנבקש מנציגי הציבור שיבהירו על מי ועל מה הם מדברים. החברה הישראלית מורכבת מפסיפס אנושי מגוון שקשה לחלק אותו לשתי קבוצות גדולות, ואף לא למספר מוגדר של "שבטים". אפילו בספרי הקומיקס אפשר למצוא דמויות מורכבות שקשה לסווגן בקלות ל"טוב" או "רע". הדיבור בהכללות ובקלישאות לא מקדם אותנו לשום מקום ורק מגביר את השסע הקיים במדינה, וייתכן שזו מטרתו. בפרפראזה על מה שכתב לפני שנים רבות יהונתן גפן ושר אריק אינשטיין, אומרים שהיה פה ימין ושמאל לפני שנולדתי; היום, כבר אין אותם.