לא בכל יום משגר נשיא המדינה רמז עבה לפרקליטות המדינה בנוגע לדעתו על פעולותיה בתיק ספציפי. רמז נדיר כזה יצא הבוקר (ה') מבית הנשיא בעניינו של הנגד א', אחד משני הנאשמים בפרשת הדלפת המסמכים, שבעקבות לחץ כבד של הפרקליטות וגורמי הביטחון הושאר במעצר עד תום ההליכים. לנוכח מצבו הגישו עורכי דינו בקשת חנינה בהולה לנשיא המדינה, ושעות ספורות לאחר מכן כבר יצאה מבית הנשיא הודעה לא שגרתית, לפיה "בקשת החנינה של הנגד א' התקבלה בבית הנשיא והחלה בדיקה בעניינה". בבית הנשיא הדגישו אמנם כי "לנשיא המדינה יש אמון מלא במערכת המשפטית. והבקשה תיבחן ותיבדק כמו כל הבקשות", אך אסור לטעות. דעתו של הרצוג מאוד לא נוחה מהתנהלות המערכת הביטחונית והמשפטית בפרשה הזו (ולא רק בה).
את אי הנחת שלו ביטא הרצוג כבר אתמול בדברים שאמר בהקשר רחב יותר. "אנחנו רואים לאחרונה נושאים ופרשות שבהם יש תהיות בנוגע לשחיקה אפשרית של זכויות אדם ואנחנו גם רואים פרשות של הארכת מעצרים ביד קלה על ההדק", אמר הרצוג. "זה בכלל לא משנה מאיפה באים האנשים, אם הם אנשים עם רקע כמו בפרשת פלדשטיין והנגד או אנשים כמו המפגינים בקיסריה, ואני לא משווה בין המקרים, ולא מוריד בחומרתם. אני רק אומר שאני הייתי מצפה לראות את כל הפקולטות למשפטים מעלות את הנושא הזה ולא משתיקות אותו כי זה לא נוח מבחינה פוליטית לדבר על פלוני או אלמוני".
ובאמת, קשה שלא להיות שותפים לתחושתו של הרצוג שהמערכת פשוט השתגעה ביחסה אל הנגד א', ששמו משום מה אסור עדיין בפרסום למרות דרישת סנגוריו, ועל אף שחיפוש של שנייה ברשת יגלה לכם אותו באפס מאמץ. על פרטי החקירה הוטל אמנם צו איסור פרסום, אך גם ממעט הפרטים שכן פורסמו עולה תמונה ברורה של איש מילואים מסור, שפעל להבנתו למען ביטחון המדינה, וגם אם שגה – הוא בשום אופן לא אויב העם כפי שניסו לצייר אותו. קשה להשתחרר מהתחושה שא' הוא קורבן של נטיית המערכת הביטחונית בכלל והמודיעינית בפרט לא לשכוח ולא לסלוח על כל חריגה מהשורה, ולהתנקם קשות בכל מי שמעז לערער ולו מעט על הקונבנציות שבהן המערכת דוגלת. נכון, א' עשה טעות שאסור היה לו לעשות, אבל מכאן ועד הפיכתו למרגל מסוכן והותרתו מאחורי הסורגים במעצר עד תום ההליכים המרחק רב מאוד.
מוסד החנינה, שקיים בצורה כזו או אחרת כמעט בכל מדינות העולם, הוא מוסד משונה מאוד. לכאורה הוא מנוגד לכל היגיון משפטי סביר, מאחר שהוא חותר תחת העקרונות היסודיים ביותר של המשפט. עקרון הגמול, עקרון ההרתעה, עקרון השוויון ועוד. ועל אף זאת הוא קיים בכל המדינות, וברבות מאוד מהן מאפשר עקרונית גם חנינה לפני הרשעה בדין. לקיומו של המוסד על אף הקושי שקיים בו ניתנו הצדקות מגוונות, אחת החשובות שבהן היא היכולת לתקן עיוותים שיוצרת מערכת המשפט. בעולם אידיאלי המשפט והצדק צועדים שלובי זרועות. המשפט עושה צדק, והצדק אופף את המשפט. אך בעולם האמתי קורה לא פעם שהמשפט והצדק במקום ללכת יד ביד עושים תאונה חזיתית. זה יכול לקרות כתוצאה משגיאות של המערכת (כן, גם פרקליטים ושופטים הם רק בני אדם), זה יכול לנבוע גם מכללים לא מספיק טובים שמובילים לתוצאות שמנוגדות לכל תחושה בריאה של צדק. כך או כך, את העיוותים הללו מסוגל לאזן רק מוסד החנינה, שלא כפוף לכללים הנוקשים של המשפט ויכול להביט גם על האדם שבקצה כפרט, ולהבחין מתי המערכת עושה לו עוול בלתי נסבל.
חנינה בעיצומו של הליך שיפוטי היא בדרך כלל רעיון לא טוב. דין ורחמים לא אמורים להיות מעורבים זה בזה, בטח לא בדרך הזו. אולם, כאשר בקצה ישנו אדם שנדרס על ידי מערכת חזקה ממנו באופן קפקאי, ייתכן שאין מכך מנוס. הכדור נמצא כעת במגרש של הפרקליטות, שיכולה למנוע מהנשיא את הצורך להתערב. עוד לא מאוחר לשחרר את א' למעצר בית, גם אם יוטלו עליו הגבלות משמעותיות מאוד, ולאפשר למערכת את ההזדמנות לעשות אתו גם משפט וגם צדק. אך אם הפרקליטות, והמערכת הביטחונית שמאחוריה, לא יתעשתו, יתכן שאין מנוס מהפתרון הרע אך ההכרחי – חנינה מלאה עוד טרם השלמת ההליך המשפטי.
