מישהו אמר לי פעם שגיהינום זה ללכת עם הילדים לפסטיגל. טעות – הגיהינום מתחיל עוד קודם, כשאת מנסה להשיג כרטיסים לפסטיגל הזה. באתר מסומנים 11,600 מקומות בהיכל ולא נותר אפילו כיסא אחד פנוי. ואיך יהיה מקום, תגידו, איך? כשאין אזרח במדינה הזאת שלא קונה דרך "בהצדעה", או "חבר", או "ביחד", או "לבד", או "בכלל לא משלמים". בחיי, מועדון צרכנות זה השקר הכי גדול בארץ. מה הטעם לקרוא לזה מועדון אם כולם מתקבלים אליו?
הכול פה עמוס, צפוף, תפוס, שמור וסולד–אאוט. אין פה שולחן במסעדה שלא הזמינו אותו מראש שנתיים קודם. אין קופה מהירה שבאמת מהיר בה
גם אחרי שהצלחת להשיג כרטיסים את מגלה שכדי להגיע להופעה בזמן את צריכה לצאת מהבית, ובכן, אתמול. כי לכי תתכנני מסלול בארץ הזאת, כשכל נסיעה היא כמו פרק בנינג'ה ישראל: את מתמרנת בין פקקים, גונבת רמזורים, מתחמקת מקורקינטים חשמליים ובסוף נופלת בשלב האחרון, כשאת מגלה שלא נשארה חניה. ולא רק בפסטיגל זה ככה. זוכרים את הימים שאפשר היה לעלות פעמיים על מתקן בסופרלנד, לסיים אותו ולהתחיל מחדש? פעם היית מספיקה שלושה סיבובים ברכבת הרים, ארבע גלידות ושתי הקאות. היום את עומדת בתור ובזמן הזה מספיקה ללמוד שפה חדשה, לפתור את משבר האקלים ולהשכין שלום במזרח התיכון.
תגידו, מתי זה קרה בעצם? מתי הפכנו למדינה שבה כל זירה ציבורית היא שדה קרב? הכול פה עמוס, צפוף, תפוס, שמור וסולד־אאוט. אין כאן מטר אחד פנוי, אין פה שולחן במסעדה שלא הזמינו אותו מראש שנתיים קודם, אין מעיין שתגיעו אליו בכל שעה ביום ולא יהיה מפוצץ, אין קופה מהירה שבאמת מהיר בה ואין פינת דשא בפארק שלא סימנו אותה כבר לעל האש. אנחנו כל כך רגילים להילחם על מקום, שגם כשיש מקום אנחנו ממשיכים להילחם. פעם הייתי בקולנוע באמצע הצהריים. ראיתי זוג מתווכח עם משפחה על המקומות שלהם. "אבל הזמנו בשורה 12!"; "לא, אנחנו בשורה 12!". האולם היה ריק כמו הרצאה של בוז'י הרצוג על איך להיות מעניין, והם נלחמו על הטריטוריה כאילו החיים שלהם תלויים בזה.
ככל שהתורים במדינה הזאת מתארכים, הפתיל שלנו מתקצר. משהו קורה לנו בדרך. הפכנו לעם של אנשים חסרי סבלנות שחיים בתחושת דחיפות מתמדת. ושום דבר ממה שקורה פה לא גורם לנו לתהות האם זה אכן מעשה נכון, להמשיך להתרבות. הגיע הזמן להודות: המדינה הזאת כבר מזמן עברה את קצה גבול הקיבולת שלה, מה שמעורר תהייה נוספת, ולא מי יודע מה פופולרית: למה בעצם אנחנו עדיין מעודדים עלייה לארץ? כאילו, תסתכלו סביב – כבר עכשיו אנחנו חיים אחד על השני כמו סרדינים. בחיי, אני לא מבינה למה אנשים לוקחים כל כך ללב את היורדים, אנחנו לא אמורים לשמוח על כל אחד שמפנה פה דירה? לו הייתי שרת הקליטה הייתי משנה את שמי לשרת האין־קליטה. הייתי לוקחת את רננה רז, מכניסה אותה לתוך בלון הליום ומשיקה קמפיין: "ישראל מתפוצצת – אל תבואו".
כשאני חושבת על זה, אולי זו הסיבה שבגללה ישראלים כל כך אוהבים לטוס לחו"ל. אלו לא הנופים, לא המחירים, אפילו לא החופש מהמשפחה המורחבת. זה המטראז'. חו"ל הוא פשוט ההזדמנות היחידה שלנו ליהנות מתחושת מרחב מחיה בלי להמתין. הישראלי הממוצע נוחת בשדה תעופה בחו"ל, רואה שאין תור לרכבת ומיד חושד שמשהו לא בסדר. "מה, למה אין פה אנשים? ולמה המסעדה הזאת ריקה?" כל כך התרגלנו לצפיפות שמרחב נראה לנו כמו באג במטריקס. בינתיים כולנו תקועים פה כמו בחדר בריחה שאין לו פתרון. מזיעים באוטובוסים, נלחמים על חניות, מנסים להשיג תור לרופא מומחה (2031 נשמע לך טוב?), מתכננים כל יציאה מהבית כאילו מדובר בפלישה לנורמנדי. ובמערכת שלי שולחים הודעה בצהריים לפני כל משחק בטדי כדי שאנשים יעופו משם בזמן ולא ייתקעו בפקקים.
יש לי חלום – שיום אחד נקום בבוקר ונגלה שהמדינה התרחבה בן לילה. סתם ככה, צמחה קצת לכל הכיוונים. אבל אני יודעת מה יקרה – תוך שבוע השטח החדש יתמלא בפרויקטים של מגדלי יו, עם חניוני גזלנים במחיר של 100 שקל ל־15 דקות וחמישה סניפים של ארומה עם תור עד לים. אז אולי פשוט עדיף להישאר בבית ורק לדמיין שאנחנו בפסטיגל. לפחות בדמיון עוד נשאר קצת מקום, חוץ מהקול הקטן הזה בראש שלוחש: "תכף גם זה ייגמר".
