תשמעו סיפור, זה סיפור על פינג פונג. השבוע טסתי לאילת עם בכרקה, חבר אהוב שלי, שמפיק לי את כל הסרטים שאני מביים, שנפגשנו בצבא. בכרקה היה המפקד שלי! הוא היה מ"פ ואני הייתי מ"כ. וכבר אז היינו חברים טובים. אחר כך נפגשנו שוב, במסדרונות בית הספר לקולנוע. ומאז אנחנו לא נפרדים! אפילו הקמנו חברת הפקה קטנה ביחד. ואם ראיתם את הסרט על המדרשיה – אז זה הסרט שלו בעצם. אני רק עזרתי לו לספר את הסיפור המטורף הזה. קיצר אנחנו חברים טובים כבר הרבה שנים. ובכרקה – הוא מין בן אדם פתוח כזה. הוא ניגש לעולם בלב פתוח ונפש חפצה. והוא מדרשיסט. הוא איש קצה כזה. הוא חי את החיים שלו במלואם. וגם אני, אם יורשה לי להעיד על עיסתי, גם אני משתדל להגיע לחיים האלה עם אהבה גדולה ותאווה גדולה. אני משתדל לאהוב אנשים, ולחיות את החיים, ולהרגיש את כל הרגשות שניתן להרגיש בהם. קיצר אנחנו צמד חמד. וככה היינו גם באילת.
אני זוכר למשל כשנחתנו בשדה התעופה בדרום, ניגשתי לאיזה נהג מונית חייכן ושאלתי אותו – אתה נהוראי. והוא אמר לי, לא אני רפאל. ואני אמרתי לו, חבל אני מחפש נהוראי. דווקא יושב עליך נהוראי. ורפאל צחק ואמר, גם נהוראי הולך! ובלילה, הלכנו לרקוד באיזה מועדון ששמו מאנקיז. והייתה שם הופעה חיה וריקודים. זה יכול היה להיות קצת עצוב. אבל בכר ואני החלטנו שזה בעצם דבר שמח. אז הצטרפנו אליהם ורקדנו איתם. ואנשים שמחו איתנו. שמחו לרקוד איתנו ביחד. וגם אנחנו שמחנו איתם.
ובבוקר שאחרי יצאנו לטיול בהרי אילת. בדרך, נהג המונית שלקח אותנו היה כיפי כזה. הוא צחק איתנו ועלינו. הוא ניסה להציע לנו מסלולים קלים יותר. כי אנחנו זקנים כבר. אנחנו באנו לו בכיף, באהבה. והוא זרם עם האהבה הזאת. אחר כך התחלנו לטייל. זה היה טיול ארוך ומתיש, במקטע האחרון של שביל ישראל. פגשנו שם אנשים מתוקים מאוד בדרך. ובסוף הטיול, הגענו ממש לחוף האלמוגים, ורצינו נורא להתקלח. אז הלכנו לחוף, וניגשנו לאיש בכניסה בשמחה, עם חיוך על הפנים, ושאלנו אותו אם יש פה מגבות. והאיש אמר, אפשר לקנות. ופתאום איזה בחור שהיה לידנו בתור, הושיט לנו מגבת ואמר – קחו! ואני אמרתי לו – מה פתאום. והאיש אמר – קחו קחו. זה ישמח אותי אם תקחו. אז לקחנו את המגבת שלו, ושמחנו נורא.
ואחר כך, אחרי שהשמש שקעה, הלכנו ל"חוף של מוש", זו מין מסעדה כיפית כזאת על שפת המים. הייתה שם אנרגיה מאוד מיוחדת. והייתה שם מדורה. ואני הכי אוהב מדורות! התיישבתי ליד המדורה, ואיזה נער חרדי מבולבל התיישב לצידנו, והתחיל לדבר איתנו כזה. הוא שאל אותנו – "מה אתם רוצים מהחיים". ובכר אמר לו – "הכול". והייתה שיחה כזאת פתוחה ופשוטה ונקייה. ואחר כך עוד שתי בחורות נוצריות הצטרפו למדורה שלנו, וקשקשו איתנו, ועוד בחור משונה ועגלגל, בן שישים בערך, התיישב איתנו. והיה שם מין חיבור כזה מוזר של כולנו. שרנו שירים בגיטרה. וניגנו והתרגשנו ושמחנו. ובשלב מסוים ניגנתי את השיר "דרשתי קרבתך" של סיני תור, חחחח, ובכר עף לשמיים! הוא ממש שר בדבקות. ואני תרגמתי לנוצריות את השיר, בזמן אמת, והן התרגשו מהמילים שלו אפילו יותר.
ובלילה מאוחר, הלכנו לאיזו מסעדה גדולה כזאת, והמלצר שניגש אלינו היה עצבני בטירוף. הוא ניגש אלינו וממש זרק את התפריטים על השולחן. ראיתי שמשהו עובר עליו. ואמרתי לו – אחי אתה בסדר. והמלצר אמר – כן כן. ואני אמרתי לו שכשמישהו מעצבן אותי, אני משתדל לא לתת לעצבים להיכנס לי ללב. והמלצר הנהן, ודיברנו קצת, על הבוס שלו שפגע בו. ואחר כך הזמנו ממנו אוכל. והוא התרכך קצת. ואחר כך הוא הגיש לנו את האוכל, וצחק איתנו ודיבר איתנו. כל מצב הרוח שלו השתנה.
ובבוקר למחרת הלכנו לאיזה טיפול בריף הדולפינים. ושם במקרה, ממש במקרה, ראינו את הדולפינות שוחות במים. ממש ראינו אותן מקרוב, בצירוף מקרים כזה. קיצר לא יודע. הכול הסתדר לנו בחופשה הזאת. הכול האיר לנו. ובטיסה חזרה, בדלפק הצ'ק אין, דיברנו קצת עם האישה, חייכנו אליה כזה, והיא קשקשה איתנו, ובלי שביקשנו – היא שדרגה לנו את הכיסאות לכיסאות טובים ומרווחים! סתם כי היינו נחמדים.
ויש לי תיאוריה כזאת. שהחיים הם פינג פונג. נניח בכניסה למונית. אני עושה "פינג". אני בא בטוב. מקשקש. אומר בוקר טוב. מספר סיפורים. והנהג לא חייב להחזיר לי. הוא יכול לייבש אותי. אבל רוב הזמן אנשים באים בטוב. רוב הנהגים משיבים ב"פונג" משלהם. וככה החיים עובדים. אנחנו עושים להם פינג – והם (לפעמים) משיבים לנו פונג. ובאילת, ככה הרגשתי, כולם החזירו לנו פונג. האנשים והעיר והחיים החזירו לנו פונג. הנופים, החופים, המסעדות, אפילו הדולפינים החזירו לנו פונג!
ורציתי לכתוב כאן את המובן מאליו. רציתי לכתוב שכדי לחיות חיים פינגפונגיים מתוקים נפלאים כאלה – צריך לעשות פינג. צריך לצאת מהבית לעולם, צריך לחייך לאנשים, לדבר עם אנשים, לאהוב אנשים ומקומות וסיפורים וחוויות. כדי לקבל פונג – צריך לתת פינג. לחיות בנדיבות ובאהבה. לבוא לעולם בטוב, ולקוות שהוא יבוא בטוב בחזרה. שכוייח שכוייח וזאת כל התורה כולה.
