אף פעם לא הצבעתי לביבי. אבל בשבוע שעבר, אחרי שצפיתי במסיבת העיתונאים ערב פתיחת העדות במשפטו, עברה לי בראש מחשבה כזו, אמרתי לעצמי שהפעם, בלי נדר אני מצביע לו. בשבת סיפרתי על המחשבה הזו לאחי נעם שמצביע לביבי באדיקות כבר שנים רבות. ונעם אמר לי, נו באמת, זו לא פעם ראשונה שאתה אומר את זה, ובסוף כשמגיעות הבחירות אתה מתחרט, אז תעשה טובה ואל תחרטט אותי.
נעם צדק. כי המחשבה הזאת להצביע לביבי כבר עברה לי בראש מתישהו, וגם אז שיתפתי את נעם שזהו, הפעם אני עושה את זה, אבל בסוף, ביום פקודה, חזרתי בי. כי באמת, המחשבה הזאת אינה מחשבה רציונלית אצלי, היא מחשבה אמוציונלית, או ליתר דיוק מחשבה תגובתית. למעשה, אני לא ביביסט ולא רלביסט ברוך השם, אני לא חושב שביבי הוא מקור הצרות והבעיות של העם היהודי ואני גם לא חושב שהוא המושיע הבלעדי שלו. ובכלל, אובססיות אינן מועילות לבריאות. אבל, יש מצבים בחיים שבהם פרסונות חורגות מגבולותיהן המוכרים ונהיות לסמלים. לייצוגים. למשלים. כך גם המקרה של ביבי.
יש לי חבר טוב, מתנאל בוזגלו קוראים לו, והוא אחד האנשים החכמים ביותר שאני מכיר. יש לו איזו תבונה פנימית ומבט מאוד מפוכח וענייני על המציאות. ובוזגלו הזה, חוץ מזה שאני אוהב אותו, הוא גם הרבה פעמים מסדר לי את הראש ומבהיר לי את הדברים, במיוחד בעניינים שקשורים לפוליטיקה וחברה ישראלית. לפני כמה חודשים הוא התארח בפודקאסט הרדיקל אצל (חברי) ד״ר ג׳רמי פוגל בפרק שנקרא ״חידת הביביזם״ – פרק שאני ממליץ להאזין לו במלואו, בלי קשר. ושם בפרק, ממש בדקות הפתיחה, בוזגלו חד חידה: האם ביבי הוא ביביסט?
ג׳רמי חשב שכן, אבל בוזגלו הסביר שלא. ההבדל התרבותי והסוציולוגי בין ביבי לבין המצביעים שלו, הסביר בוזגלו, הוא מה שמכונן את הקטגוריה של הביביזם. הרי אין גנציזם, או לפידיזם, יש ביביזם. כי ביביזם היא קטגוריה תגובתית שנולדה מתוך הביקורות הרבות והרדיפות הבלתי פוסקות נגד האיש, מקצתן מוצדקות, מקצתן פחות. יתר על כן, המשיך בוזגלו והסביר, מתוך 32 המנדטים של ביבי, לא כולם מעריצים אותו, ורבים מהם אפילו יוכלו למנות בקלות את החסרונות שלו, ועדיין, ולמרות זאת, ביום חגה של הדמוקרטיה, הם ישימו בקלפי מחל. מתברר, שהרבה מעבר לדמותו המורכבת והשנויה במחלוקת של ביבי, הרבה מעבר למדינאי הדגול שהוא, לפוליטיקאי הוותיק שהוא, לאיש הספר שהוא, לראש הממשלה שהוא – ביבי הוא סנטימנט.
ובסנטימנט הזה גם אני מוצא את עצמי לפעמים מזדהה באופן אינטואיטיבי. קשה להסביר אינטואיציות, קשה להסביר רגשות. הם בורחים מהבטן. וכששמעתי את השאלות הקנטרניות במסיבת העיתונאים ואת נימת חוסר הכבוד וחוסר הענייניות שלהן, צץ אצלי הסנטימנט הזה שוב. כי גם בעומקו של אירוע לגיטימי ומתבקש שבו עיתונאים שואלים שאלות את ראש הממשלה בעיצומה של מלחמה היסטורית ורב־זירתית, חבויים מטענים חברתיים ותרבותיים עמוקים מאוד שקשורים בעיקר ליחסי הכוחות ולהבדלי המעמדות בחברה הישראלית, למצבה של התקשורת בישראל, לנרטיב המרכזי השולט בה ולפער הבלתי נסבל בינה לבין חלקים נרחבים בעם. ברגעים כאלה, כמה שזה נשמע מוזר, ביבי הוא כבר לא ביבי. ברגעים כאלה מדובר בביבי כמשל. אני מכיר הרבה מאוד אנשים – יש שמתביישים לומר את זה בקול רם (בעיקר כאלה שמתפרנסים במקצועות התרבות בישראל) – שהסנטימנט הוא שמניע אותם לקלפי, פעם אחר פעם. שההצבעה שלהם לביבי אינה הצבעה לפרסונה. לאיש. אלא יותר למה שהאיש מייצג באופן רחב. באופן מגזרי, תרבותי, עדתי, דתי ועוד.
המחשבה להצביע לביבי עברה לי בראש מתישהו, ואז שיתפתי את נעם שזהו, הפעם אני עושה את זה, אבל בסוף, ביום פקודה, חזרתי בי. כי המחשבה הזאת אינה רציונלית אצלי
באחד מבתי הכנסת בשכונה שלנו, מדי פתיחת ההיכל, לאחר הזכרת שמות החטופים והתפילה לחזרתם הביתה במהרה, לאחר ה"מי שבירך" לחיילי צה״ל והתפילה לשלום המדינה, נושאים בעקביות ברכה מיוחדת לזכותו של בנימין בן צילה נתניהו, ובכל פעם מחדש הרגע הזה מדהים בעיניי. אני מסתכל על הגבאי שאומר את הברכה הזאת בקול רם, ושואל את עצמי: מה לו ולביבי? מה לאיש הרגיל הזה, בחולצה המשובצת הדהויה ומשקפי המתכת הרגילים, שקובע עיתים לתורה, שסוחב סלים בשוק מחנה יהודה, שנוסע בתחבורה ציבורית, שעמל לפרנסתו, מה לו ולביבי? ביבי החילוני, יוצא הסיירת, בנו של הפרופסור, בעל הניחוח האמריקני, הנואם הרהוט בעל הכריזמה והחיבה לסיגר טוב. מה מחבר בין שני היהודים השונים האלה בעת הרצון של פתיחת היכל ספרי התורה?
זו לא התמימות של הגבאי ולא האנגלית המצוחצחת של ביבי, זו לא העדריות של הגבאי ולא הדיקטטורה המדומיינת של ביבי, זה הסנטימנט. ולמי שאינו מבין אותו או מסרב להכיר בו – צפויות עוד אכזבות רבות, להרגשתי.
