נפילת משטר אסד אינה רק קריסתו של שליט עריץ נוסף במזרח התיכון, אלא גם עדות למגבלות העוצמה הרוסית לאחר הפלישה לאוקראינה. המקור לכשל האסוני של אסד נמצא דווקא במקור כוחו: רוסיה. במהלך מלחמת האזרחים, אסד נעשה תלוי לחלוטין בתמיכה הצבאית של רוסיה. ההתערבות הרוסית ב־2015 הייתה נקודת המפנה שהצילה את משטרו, אך היא גם יצרה תלות עמוקה. וכאשר רוסיה החלה ב־2022 להסיג חלק מכוחותיה מסוריה, לטובת המלחמה באוקראינה, מה שחשף את משטר אסד לסכנה.
נפילת חלב ממחישה זאת היטב. העיר הייתה סמל לניצחון אסד לאחר כיבושה מחדש ב־2016 בסיוע אווירי רוסי נרחב. אבל כעת השתלטו עליה המורדים בתוך ימים ספורים. הכוחות הרוסיים המדוללים, שרובם הועברו לחזית האוקראינית, לא היו יכולים לספק את התמיכה האווירית והמודיעינית החיונית להגנת העיר. יתרה מזאת, הצבא הסורי עצמו, שעבר "רפורמות" בהדרכה רוסית, התגלה כחסר יכולת לפעול באופן עצמאי ללא המטרייה הרוסית.
בשביל הרוסים, המעורבות בסוריה הייתה יותר מתמיכה בבעלת ברית. היא הוכיחה שרוסיה חזרה למעמד של מעצמה גדולה. רק מעצמה גדולה יכולה להתערב במרחק רב מגבולותיה ולהצליח לשמר את משטרו של בעל ברית. הבסיסים הרוסיים בסוריה הם גם נכסים אסטרטגיים שאפשרו לרוסיה להקרין עוצמה בים התיכון ולהתערב במשברים אזוריים אחרים. ההצלחה הצבאית שימשה גם חלון ראווה למערכות נשק מתקדמות, וסייעה למכירתן למדינות אחרות.
אבל המלחמה באוקראינה חשפה את מגבלות העוצמה הרוסית. ניהול שתי זירות הלחימה במקביל – בסוריה ובאוקראינה (מ־2015 רק במחוזות המזרחיים, ולאחר מכן במתקפה הכוללת שפרצה ב־2022) – הוכח כבלתי אפשרי. הצורך להעביר כוחות אוויר, מערכות הגנה וכוחות מיוחדים לחזית אוקראינה דילל את הנוכחות הרוסית בסוריה. המתכננים הצבאיים במוסקבה ציפו בוודאי שהמלחמה שם תמשיך להיות בעצימות נמוכה, ללא צורך בכוחות גדולים. הם טעו.
המצב החדש מחייב את רוסיה לחשב מחדש את תוכניותיה. כעת עליה לנווט מול המורדים בניסיון לשמור את הנכסים האסטרטגיים שלה בסוריה, ובמיוחד את בסיס חיל האוויר בחמיימים והנמל הימי בטרטוס. זה יחייב אותה לפתח דיאלוג עם השליטים החדשים.
זה לא נגמר
האם נפילת אסד היא קץ הנוכחות הרוסית בסוריה? לא בטוח. כן, רוסיה הפציצה את המורדים בתשע השנים האחרונות, אך כמו שאומר הפתגם: מה שהיה היה. לוחמי היאת תחריר א־שאם השתלטו על דמשק ומנסים להפוך לממשלה הלגיטימית של סוריה; רוסיה יכולה להציע לעזור להם בשלוש דרכים: הכרה בינלאומית, גידור מול טורקיה, וסיוע באותם המטוסים שפעלו נגדם עד לפני רגע.
נכון, מעמדה הבינלאומי של רוסיה היום חלש משהיה, אך היא עדיין חברה קבועה במועצת הביטחון, עם השפעה דיפלומטית במרכז אסיה, במזרח התיכון ובאפריקה. אם היאת תחריר א־שאם מבקשים לעצמם לגיטימיות בינלאומית, ובוודאי אם יהיה עליהם להתמודד מול קריאות תיגר מצד ארגונים אחרים בסוריה, הכרה רוסית היא בדיוק מה שהממשלה החדשה תזדקק לו.
הקשר עם רוסיה גם יכול לגדר את המחויבות של היאת תחריר א־שאם לטורקים. במקום לסמוך על פטרון זר יחיד, הארגון יוכל לתמרן בין שניים. רוסיה כנראה תדרוש מהארגון הרבה פחות: הם רק רוצים השפעה בסוריה. לטורקיה יש עוד מגוון אינטרסים.
לבסוף, לרוסיה יש עדיין נכסים צבאיים בסוריה. היא יכולה להציע תמיכה אווירית, כוחות מיוחדים, אימון והכשרת כוחות ומודיעין. אם היאת תחריר א־שאם מעוניינים לבנות מחדש את הצבא, כדי להשיג יתרון נגד ארגוני מורדים אחרים – רוסיה יכולה לעזור להם. כל שהיא תרצה בתמורה הוא שימור בסיסיה בסוריה. אז על אף התמונות של פינוי הציוד והכוחות הרוסיים מבסיסיו של פוטין בלטקיה, ייתכן שהפרק הרוסי בסוריה עדיין לא בא לסופו.
