אחת הסוגיות הבוערות סביב עקרון ה"משלימות" היא הוויכוח על הקמת ועדת חקירה ממלכתית. היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב־מיארה טוענת שהקלף של ישראל מול בתי הדין בהאג יהיה הרבה יותר חזק אם היא תוכיח שהמדינה חוקרת את המלחמה ללא משוא פנים, כלומר מקימה ועדת חקירה ממלכתית שאיננה תלויה ואיננה "מטעם".
על פי פרופ' רענן סוליציאנו־קינן, לשעבר ראש בית הספר למדיניות ציבורית וממשל באוניברסיטה העברית, זוהי גם העמדה של רוב הציבור בישראל. הוא ציטט סקר שערכה אוניברסיטת רייכמן, ולפיו 90% מהציבור תומכים בהקמת ועדה חקירה כלשהי על מחדלי שבעה באוקטובר. 63% סבורים שנשיא בית המשפט העליון צריך למנות את חברי הוועדה, ורק 22% סבורים שהממשלה צריכה למנות את הוועדה. 45% חושבים שבראש הוועדה צריך לעמוד שופט בכיר, ואילו 22% סבורים שהיו"ר צריך להיות דמות ביטחונית בכירה. בנוגע לשאלה מהו היקף המנדט של הוועדה ומה בדיוק היא תחקור, 84% מהציבור רוצים שהוועדה תקבע בעצמה את גבולות הגזרה שלה, ולא סומכים בעניין הזה על הממשלה.
הלקח החשוב שוועדת חקירה צריכה לברר איננו אם נתניהו צריך לסיים את תפקידו, אלא כיצד, למען השם, לא נגיע שוב למצב שבו תצפיתניות רואות הכול על הגדר, מתריעות שוב ושוב ואיש לא מקשיב להן
הציבור רוצה, אבל כנראה לא יקבל. בהקשר הזה הציג פרופ' סוליציאנו־קינן נתון מעניין מאוד: מאז חקיקתו של חוק ועדות חקירה (תשכ"ט) המסדיר את הקמתה של ועדת חקירה ממלכתית, הוקמו 20 ועדות (16 מכוח החוק, ו־4 מכוח חוק מבקר המדינה). ועדות אלו הוקמו על ידי 11 ראשי ממשלה, אבל אף אחת מהן לא הוקמה ב־17 השנים שבהן נתניהו מכהן כראש ממשלה. בניגוד לקודמיו, נתניהו מסרב באופן שיטתי ועקבי להקים ועדות חקירה ממלכתיות, לא משנה מהם ממדי האסון והמחדל שבהם מדובר.
היו ראשי ממשלה שניסו לרכך את הביקורת באמצעות מנגנון ועדת הבדיקה הממשלתית, כפי שעשה למשל אולמרט כדי לחקור את מלחמת לבנון השנייה. מה שכן, ממשלות שמחות להקים ועדות חקירה ממלכתיות לחקר כשלים של ממשלות שקדמו להן. כך למשל הוועדות לחקר אסון מירון ולחקר פרשת הצוללות.
איך פותרים את הפלונטר? לעו"ד דורי קלגסבלד יש רעיון מעניין: לוותר על פרק המסקנות האישיות בדו"ח ועדת החקירה. נחשוב רגע, שאל קלגסבלד, מדוע בעצם אנחנו רוצים להקים ועדת חקירה ממלכתית? האינטואיציה מהבטן היא: הציבור רוצה דם, לערוף ראשים, לבוא חשבון עם מי שהכישלון האסטרטגי המהדהד שלהם גרם לנו לשלם בחיי אדם רבים כל־כך. אבל אם נווסת רגע את הרגשות, ההצדקה העמוקה לוועדת חקירה היא בכלל אחרת: בירור מעמיק של העובדות כדי לחולל תיקונים מבניים במערכת.
בהקשר של מאורעות שמחת תורה תשפ"ד, הלקח החשוב ביותר איננו אם נתניהו צריך לסיים את תפקידו או לא, אלא כיצד כשל מנגנון ההערכה הלאומית? איך מתבצע עיבוד המידע וההעלאה שלו בין אמ"ן, שב"כ והמוסד? מי מאתגר את הקונספציה הביטחונית? וכיצד, למען השם, לא נגיע שוב למצב שבו תצפיתניות רואות הכול על הגדר, מתריעות שוב ושוב ואיש לא מקשיב להן? תיקון עומק במערך המודיעין הישראלי חשוב עשרות מונים מהענשת האחראים.
שנית, טוען קלגסבלד, ההמלצות האישיות מאריכות ומסרבלות מאוד את עבודת הוועדה. במקום שהיא תגיש מסקנות בתוך מספר חודשים, היא נגררת להליכים של אזהרה ואינספור בקשות של עורכי דין, כמו במשפט פלילי. שלישית, ההתמקדות בהמלצות אישיות מסיחה את הדעת מההמלצות המוסדיות, ולא פעם אלו כלל אינן מיושמות. רביעית, ההמלצות האישיות גורמות לפוליטיקאים הנאשמים להכפיש את חברי הוועדה ולצבוע אותם בצבעים פוליטיים. ראו תגובת ממשלת נתניהו להמלצות ועדת מירון. וחמישית, לא פעם ההמלצות האישיות מתגלות כלא אפקטיביות. קחו לדוגמה את אמיר אוחנה. ועדת מירון קבעה שהוא לא יכול לכהן כשר הבט"פ, אז הוא קפץ מעלה לתפקיד יו"ר הכנסת. אם כן, מה הועילו חכמים בתקנתם?
אולי כדי שסוף סוף תקום פה הוועדה המיוחלת, שווה להקשיב לקלגסבלד: לשנות את חוק ועדות חקירה ולהקים מהר ועדת חקירה ממלכתית לא תלויה שתחקור את מחדלי שבעה באוקטובר. הוועדה תוכל להטיל אחריות על אישים מבלי להמליץ על סנקציות. את זה היא תשאיר לציבור בקלפי.
