1. אני נזכר לפעמים בתקופת הרווקות שלי, שלא הייתה קצרה ולא ארוכה מדי ובעיקר לא הייתה מייצגת במיוחד, ובכל זאת אני נזכר בה לפעמים כי דרכו של עולם שאדם נזכר במיכל שיצא איתה פעם ותוהה אם היא הגשימה בסוף את חלומה להקים חוות גידול במבוק ולמכור חלילים שישנו את העולם. מן הסתם הייתי שומע על חוות גידול הבמבוק הזו ועל החלילים שלה כך שהסקרנות לא מכלה אותי, ועדיין, נזכר.
2. כאמור, הרווקות שלי הייתה שלי, אבל אני זוכר שבשלב כלשהו הבנתי שהחיפוש שלי, הדבר שאני מחפש, הוא יותר מאשר לחפש זוגיות – באיזשהו שלב החיפוש הפך להיות הייצוג של הרצונות או הכמיהות שלי. במקום להיות יותר אסרטיבי בעצמי חיפשתי בת זוג אסרטיבית. במקום ללמוד להיות איש העולם הגדול חיפשתי אשת העולם הגדול. הגדרתי את עצמי באמצעות החיפוש הזה. ברגע שהבנתי את זה, משהו השתנה בי.
3. כסוג של אסקפיזם (אם ניתן לקרוא לזה כך), אני צופה בימים האחרונים בקומדיה הרומנטית החדשה של קשת. 'בקרוב אצלי'. עיקרה: כישוף אהבה כושל.
דסי טולדנו (בכיכובה של עדי חבשוש שחקנית שהכרנו בעיקר כדמות משנה ב'האחיות המוצלחות שלי', ו'אפס ביחסי אנוש') משחקת את דסי טולדנו, מפיקת חתונות בת שלושים ושש, רווקה, שכישוף מוצלח – או כושל – שסבתה מטילה עליה, מביא לה ארבעה מחזרים רווקים, יחד עם שלל הבעיות הייחודיות שלהם (באופן ספציפי) ושל הסיטואציה (הכללית, בה ארבעתם נאבקים זה בזה, והיא צריכה לבחור). זו, בגדול מאוד, הסדרה.
4. "הבחירות שלנו, הארי," אומר דמבלדור להארי באחד הספרים, "הן אלה שמגלות יותר מכל מי אנחנו באמת". זה ניסוח יפה, ואני חושב שעל אותה הדרך אפשר היה לכתוב שהפנטזיה שלנו מלמדת אותנו מי אנחנו באמת. שיקויי אהבה וקללות מוות הם עניין של קבע בספרי וסדרות פנטזיה, אבל מעטות עד כאב הן הקללות שעוזרות לנו לשטוף כלים או שמנקות את הבית. אפילו הרצון המועט של שוליית הקוסם לשאוב בקלות מים כמצוות אדונו הקוסם הופך די מהר לאימה המוחלטת – הקסם המתמרד. הגולם שקם על אדונו ומסרב להקשיב לו.
5. דסי רוצה זוגיות של ממש. כלומר להתמסד ולהקים בית, ולא הרפתקה קצרה. זו נקודת המוצא של הסדרה. אבל מי האפשרויות שלה להקמת הבית? ארבעת הגברים מאופיינים במשיכות מכחול גסות, כמו שאר הסדרה (למשל, צוות המשרד של דסי – 'הדתייה', 'ההומו' וכן על זו הדרך): 'ההייטקיסט', 'העממי', 'החוצניק' ו'המתנשא'. ההייטקיסט עשה אקזיט כמובן, העממי גרוש עם ילדה ורוכב על סוסים בחווה שלו, החוצניק בא עם המון כסף ואירופאיות מובנית והמתנשא עושה מיצגים אמנותיים במוזיאון, מודע לעצמו ומתחיל טיפול פסיכולוגי.
6. אלה לא רק הדברים שחסרים לדסי, כלומר הנקודות שמגדירות אותה על דרך השלילה, אלא גם איזה ייצוג של התת מודע הישראלי (כמיטב המסורת של סדרות 'קשת', שמנסות לקלוע למכנה המשותף הישראלי הרחב). ארבעת הטייפקאסטים של הגבר הישראלי. ההייטקיסט הוא החלום הישראלי החדש – ההבטחה לביטחון כלכלי, להצלחה גלובלית. העממי הוא הישראליות ה"אותנטית", זו שמתגעגעת לימים פשוטים יותר. החוצניק הוא הפנטזיה על העולם הגדול שיכיר בנו, והמתנשא הוא הפנטזיה על להיות חלק מהתרבות הגבוהה, כלומר מהאליטה.
7. אני עדיין לא יודע לאן הסדרה הולכת, כך שקשה לנחש מה יהיה השינוי. אני מניח שדסי תכיר בכך שהיא לא צריכה אף אחד מהם, ואולי כל אחד מהם ישתנה. באופן כללי זו סדרה קלילה שלא לוקחת את עצמה ברצינות (גם זה ממאפייני הפנטזיה) וגם הכתיבה שלה רוויית רפרנסים, סלנג ספציפי וכן הלאה. בינתיים זו סדרה קלילה על גבול הנטפליקסית, מה שמכונה 'ממתק' – משהו קל לעיכול, כיף לראות, שאיש לא מצפה שתשא איתך הלאה.
8. וגם זה ממאפייני התקופה. עליית הסדרה נדחתה בגלל מתקפה איראנית (אם אינני טועה), ונראה שקשת ניסו לכוון לסדרה קלילה, אסקפיזם, עולם מקביל טלוויזיוני שבו מתרחשים דברים שאינם מלחמה, מילואים, חטופים או מוות. עולם שבו הרפרנסים הם לתכניות אחרות של קשת או לזה שחבשוש זכתה ב'רוקדים עם כוכבים' ולכן חייב להיות לה נאמבר ריקוד כל רגע. בעיני זה היה קצת מוגזם (אני לא שוחה ביקום הקולנועי הזה), אבל כמשקף סנטימנט, לכל הפחות של גוף תקשורת, אפשר להגיד שעולם הפנטזיה כאן (וזו אינה סדרת פנטזיה, צריך להדגיש) הוא הרצון להעמיד פנים שכלום לא קרה. עולם שבו הדבר החשוב ביותר הוא סדרת ריאליטי, כתבת נרגשת בגיא פינס או החלום לעשות אקזיט ולפרוש בשקט לנמנם (מול הטלוויזיה, כמובן).
