רשימת 315 אירועי הסיקור המרכיבים את "ההיענות החריגה" של אתר וואלה למאוויי ראש הממשלה עמדה השבוע במוקד החקירה הראשית של בנימין נתניהו בידי פרקליטו, עו"ד עמית חדד. מן הסתם כך יהיה גם בשבוע הבא. דקות לאחר פתיחת הדיון ביום שני הטיל הסנגור חדד פצצה: "ראש הממשלה נחקר על פחות מעשרה פריטים מתוך הרשימה. אנחנו נעבור פריט־פריט, ונעשה את מה שהמשטרה לא עשתה בחקירה: ניתן לראש הממשלה את ההזדמנות להפריך את החשדות נגדו".
השופט משה ברעם, שהבין מיד לאן נושבת הרוח, נבעת ושאל את חדד אם הוא אכן מתכוון לסקור את כל 315 הפריטים. חדד לא נבהל, וגלגל את העניין לפתחה של התביעה. "אני חושב שאין לנו ברירה, אלא אם כן תחזור בה התביעה מהאישום בשוחד ותגיד 'אשמנו בגדנו'", עקץ הסנגור. נתניהו הוסיף: "זו טענת השוחד, על זה הרסו חיים של אנשים. אני רוצה לענות אחד־אחד, משום שאבסורד רודף אבסורד".
בתוך שניות נשלפו המחשבונים בספסלי העיתונאים בניסיון להעריך כמה ימי דיונים ייקח לעו"ד חדד לעבור על כל אחד מהפריטים ולהפריך את הטענה שהם מהווים מתת שוחד. ההערכות המקילות דיברו על כחודש, המחמירות על קרוב לחודשיים שיוקדשו רק לחלק הזה בכתב האישום.
כדי שאיש לא יחשוב שהוא מתלוצץ, התחיל עו"ד חדד מיד במלאכה הסיזיפית ופתח בשאלות על פריט סיקור מספר 1. יום הדיונים כולו, מאותו רגע והלאה, הוקדש לכעשרה פריטים בלבד מתוך 315 האירועים. על כל אחד מהם ניסה חדד להוכיח, בעזרת תשובותיו של נתניהו, כי בניגוד לנטען בכתב האישום ראש הממשלה כלל לא היה מודע לאירוע. לו היה מודע הבקשות לא היו מועברות, משום שבחלק ניכר מהמקרים הן נגדו את הקו הפוליטי שלו ואת משמעת הקמפיין. אתר וואלה, ביקש חדד להראות, נותר עוין לנתניהו לאורך כל התקופה, מה שלא השתנה גם לנוכח בקשות הסיקור.
לקראת סוף היום סבלנותם של השופטים החלה לפקוע. "האם יש הבדל בין הפניות שאדוני הולך להציג לנו ובין הפניות שעברנו עליהן עד עכשיו?", שאלה השופטת רבקה פרידמן־פלדמן היושבת בראש ההרכב. אך חדד לא נרתע והתעקש להמשיך בקו החקירה. למחרת לא נערך דיון, בגלל הסיור של נתניהו בפסגת החרמון. ביום רביעי בבוקר כבר הבהיר חדד שאין צורך לעבור על כל 315 האירועים ברשימה, משום שבחלק ניכר מהם הפרקליטות עצמה לא טענה למעורבות של ראש הממשלה.
את 315 פריטי הסיקור חילק צוות הסנגורים לשלוש קבוצות של מקרים שכלל לא היו אמורים לשיטתם להיכלל בכתב האישום. הראשונה: 82 מקרים שלא כללו שום דרישה מצד נתניהו ואנשיו או מישהו אחר. השנייה: 57 מקרים שכללו לפי הטענה פנייה לאנשי וואלה מאת זאב רובינשטיין, ניר חפץ או אחרים, אך לא נטען שנתניהו או בני משפחתו מודעים לכך. השלישית: 18 מקרים שכללו דרישה של שרה נתניהו או הבן יאיר, אך בלי שראש הממשלה עצמו מודע לכך.
מתגובת השופטים ניכר שגם הם לא מבינים מה עושים בכתב האישום אירועי סיקור שנתניהו לא היה מודע אליהם, ודאי אם הוא ואיש בסביבתו לא היו קשורים אליהם. התובעת בתיק 4,000, עו"ד יהודית תירוש, ניסתה להגן על תזת הפרקליטות וטענה כי "כחלק מהקשר המושחת בין נתניהו לאלוביץ היה צנזור עצמי. הדברים האלה קרו. לפעמים הוא עודכן". השופטים ציינו שגם אם יש היגיון בטענה, זה לא מה שנטען בכתב האישום. "מה אתם טוענים, שיש דבר כזה מעורבות בלי מודעות?", שאל ברעם את תירוש. בסופו של דבר סוכם שהפרקליטות תתייחס ביום שני לרשימות צוות ההגנה וליחס בינן ובין הטענות בכתב האישום, ובינתיים חדד המשיך בחקירה הראשית.
מה ביקשו להשיג סנגוריו של נתניהו? כדי להבין זאת יש לחזור לאישום החמור ביותר, טענת השוחד בתיק 4,000. כמו בכל אישום בשוחד, גם בפרשת בזק־וואלה מנסה הפרקליטות להוכיח שאיש הציבור נתניהו קיבל מתת ונתן תמורה. המתת היא ההיענות החריגה לבקשות סיקור, והתמורה – הטבות רגולטוריות. אלא שכדי שיורשע בקבלת שוחד, על המקבל לכל הפחות להיות מודע לכך שקיבל את המתת.
רשימת 315 אירועי הסיקור שהגישה הפרקליטות נראית מרשימה מאוד בסקירה ראשונה. זהו יער עבות של אירועים שנראים כמו קשר בעייתי מאוד בין פוליטיקאי לכלי תקשורת. ההגנה החליטה להתעלם מהיער, ובמקום זאת לבחון עץ אחר עץ ולנסות לעקור אותם בזה אחר זה במשך שבועות.
זהו קו הגנה נבון, אך הוא נושא בחובו סיכונים. אחת הטענות המרכזיות של חדד ונתניהו היא שחלק ניכר מהדרישות שהועברו לוואלה הגיעו מרעיית ראש הממשלה, שרה נתניהו, אך הוא עצמו לא היה מעורב. השופטים התקשו לקבל את האמירה. כבר ביום שני שאלו אותו אם אינו משוחח על נושאים כאלה עם רעייתו. נתניהו השיב בשלילה. אלא שכדי להשלים את התמונה יש מקום לשמוע גם את עדותה של הרעיה, וכמובן לאפשר לתביעה לחקור אותה. השופט ברעם תהה אם ההגנה מתכוונת להביא את שרה נתניהו לעדות, אך עו"ד חדד השיב כי אין כוונה כזו. הדבר עשוי להחליש מעט את האמון בטענותיו של נתניהו.
ועדיין, ההגנה מציבה אתגר דרמטי להוכחת המתת באישום השוחד. עדות נתניהו וטענות ההגנה מכרסמות ברשימת אירועי הסיקור באופן שמכה קשות בסעיף האישום הזה, שכבר ספג מכה עם קריסת עדות פילבר על "פגישת ההנחיה". החקירה הראשית עשויה להטעות, וכדאי להמתין לחקירה הנגדית, אך ראוי שהתביעה תשקול שוב את הצעת בית המשפט לסגת מהאישום בשוחד, ולפתוח פתח למשא ומתן על הסדר טיעון. הסדר כזה יוכל לחלץ את עם ישראל מהמציאות הבלתי אפשרית של ראש ממשלה שניצב שעות על דוכן העדים, ומבלה שעות נוספות עם פרקליטו בהכנה לעדות, במקום לעסוק בענייני האומה.
אשמת השופטים
שופטי ישראל נוהגים להתלונן על העומס הבלתי אפשרי במערכת ועל מחסור בתקני שפיטה, אך שוב ושוב מתברר שהם אשמים בכך לא פחות מכל גורם אחר – ואולי יותר. כף למשל, ראו את תביעת הדיבה שהגיש אבנר הופשטיין, לשעבר ראש דסק התחקירים של גל"צ, נגד כמה וכמה נתבעים, לאחר תחקיר באתר "פוליטיקלי קוראת" שייחס לו הטרדה מינית של חיילות בתחנה. פרטי התביעה לא חשובים, אך יש לציין שהיא הוגשה נגד שישה נתבעים, ונדחתה במלואה – אבל הניצחון המוחץ של הנתבעים והנתבעות הכאיב מאוד לכיסיהם.
הוצאות המשפט שפסקה השופטת עדי ניר־בנימיני לששת הנתבעים בתיק לא קרובות לכסות את ההוצאות שנגרמו להם, ואפילו לא את מחציתן. סך ההוצאות שנפסקו לחובתו של הופשטיין הוא 50 אלף שקלים בלבד, סכום מגוחך לנוכח היקף התיק ומספר הנתבעים.
כשזה המחיר המגוחך שמשלם מי שמגיש תביעת סרק, ומתעקש לנהל אותה גם אחרי אזהרה מפורשת של השופטת שכנראה יפסיד, מה ירתיע תובעי סרק נוספים מלסתום את מערכת המשפט בתביעות מיותרות? החוק הישראלי מאפשר לשופטים לפסוק הוצאות שיכסו את ההוצאות הריאליות שנגרמו לנתבעים. הגיע הזמן להשתמש בכך כדי למנוע את ההצפה הגוברת של המערכת בתביעות רעועות.
