כמו כל עם ישראל, החטופים הנתונים בידי חמאס לא נותנים לי מנוח. למעט תפילה וגילוי הזדהות, לא חשבתי שיש מה לעשות בעניין. האמנתי שראש הממשלה והשרים עסוקים במצוות פדיון שבויים, מצווה ראשונה במעלה, אך מכיוון שנפלנו בידי ארגון אכזרי ושפל אין עם מי לנהל משא ומתן להשבתם. וכשיש מישהו כזה – אי אפשר לתמוך בהסכם כניעה שיזמין את הטבח הבא.
המאבק להשבת החטופים מזוהה, למרבה הצער, בעיקר עם מחנה השמאל. הימין והציונות הדתית מצויים במלכוד בגלל הזהות שמתקיימת בין הפגנות קפלן והמאבק להפלת הממשלה ובין החזרת החטופים. לא נוח לאנשי ימין כמוני לקחת חלק באירועים שמתנוססות בהם כתובות כמו "להחזיר את כולם תמורת כולם", אולם יש גם אירועים אחרים.
כך, קהילת "הקהל" – קהילתו של הרש גולדברג־פולין שנרצח בשבי חמאס – מקיימת מדי שבוע בכיכר פריז תפילת ערב שבת ציבורית להשבת החטופים. המניין שם הולך וגדל, אך עדיין לא נתפס בתודעה הירושלמית כמוקד עלייה לרגל. למרבה הכאב, סוגיה אנושית ויהודית ממדרגה ראשונה הפכה לסלע מחלוקת בין ימין לשמאל.
הימין מדגיש כל העת את ערך האחריות הלאומית, והשמאל את הערך ההומני והיהודי של החזרת החטופים. נראה כאילו איבדנו את יכולתנו לחשוב באופן מורכב ולהכיל את שני הערכים האלו יחד.
אבל משהו השתנה בחודשים האחרונים. משאלת הלב שלנו, שנצליח להחזיר את החטופים בהפעלת כוח צבאי, לא התממשה. בנוסף, רבות מהמטרות בעזה הושגו. הדאגה לחטופים לא מאפשרת לפגוע במטרות רבות, ואנחנו עשויים להגיע – או שמא כבר הגענו – לשלב הדשדוש המסוכן, כך שמחיר היציאה מעזה נעשה הגיוני יותר. ההסכם השנוי במחלוקת בלבנון ובחירתו של דונלד טראמפ לנשיא המיועד בארה"ב מפלסים את הדרך להסכם בעזה ולהשבת החטופים מתוך עמדת כוח. זו העת להשמעת קול מאוחד הקורא להשבת החטופים על מחיריה הכואבים.
איני מתיימרת לדעת מהו מרחב התמרון של ראש הממשלה, ואיני שוכחת איזה אויב אכזר עומד מולנו. אך כשם שהפעלנו לחץ פוליטי בנושאי ארץ ישראל וההתיישבות כשהימין היה בשלטון, גם כיום יש ערך ללחץ פוליטי מימין בעניין השבת החטופים. ידע בנימין נתניהו שגם בקרב אנשי הימין והציונות הדתית יש הכרה באחריות המוטלת על המדינה ועל החברה בנושא החטופים, מתוך הבנת הסכנה שאם ימשיכו להינמק ולהירצח במנהרות עזה – יהיה זה כתם מוסרי על מדינת ישראל ועל החברה הישראלית.
דווקא מתוך מחויבות ממלכתית למתן גיבוי בתקופת מלחמה, מתוך אמון בפעולתה הכנה של הממשלה להשבת החטופים, רבים מאיתנו לא רצו לצאת לרחובות למה שעשוי לחבל במאמץ להשבת החטופים. אולם הגיעה השעה להכשיר את הלבבות וליצור אקלים חברתי ופוליטי שלא מוריד מסדר היום את סוגיית החטופים, ברוח יוזמות הימין – בהשתתפות במעגלי שיח בכיכר החטופים, בפגישות עם משפחותיהם, בעצרות תפילה. כך נדאג שכשיבשילו התנאים, ההסכם ייחתם.
לאחרונה הצטרפתי למעגל של "משמרת 101", יוזמת אמהות החטופים לישיבה דמומה בלבן, בקריאה שקטה להשבת ילדיהן. לראשונה החזקתי בידי תמונה של שתי חטופות והסתכלתי בעיניהן. אחרי יותר משנה שאני מסבה את מבטי מתמונות החטופים בגלל שברון הלב, הבנתי כמה חשוב להישיר מבט ולהתחייב שלא נשכח, שנתפלל ושנפעל לקידום השבתם. אי אפשר לנקוט עמדה בנוגע לגורל החטופים כשאיננו מכירים את שמותיהם, את סיפורי חייהם ואת משפחתם טרופת הדאגה. אין להבין את סכנת מחיר השהיית ההסכם כשאיננו חשים את קריעת מרקם הערבות ההדדית והחוסן הלאומי.
ערב שמחת תורה תשפ"ד ניצבה החברה בישראל על שפת תהום. משכנו זה בשערותיו של זה ושיחקנו לידי אויבנו. בבור חמאס יושבים היום אחינו החטופים, שהם מיקרו־קוסמוס של החברה הישראלית כולה. יש לנו כעת אפשרות לתקן את הניכור והאיבה, לראות את צרת אחינו בהתחננם אלינו, ולהוציאם מן הבור – בתפילה, באחדות ובמעשים.
