בעת הזו, כשנר ראשון של חנוכה כבר מזדהר באופק, תמונה אחת מימי החשמונאים לא מפסיקה לטרוד את מנוחתי: 800 צלבים המזדקרים בהרי ירושלים.
כן, דווקא בעת הזו, כשנדמה שאפשר לחוש איזו תקווה עדינה עד מאוד נשזרת מסביב, שהנרות הללו יהיו ניצוצות מאור גדול יותר – המתקפה על המשטרים העוינים בכל מקום שהם, מאיראן ועד תימן, המכה הניצחת שהונחתה על המחבלים המסתתרים בין ארזי הלבנון והדגלים המתנפנפים על פסגת החרמון, כל אלה מעוררים משהו מזיכרון איזו גבורה חשמונאית קדומה שאנו זקוקים לה מתמיד. הם מגבירים את הציפייה שאולי סוף־סוף הגיעה גם עת שיבת חטופינו לביתם.
ואף על פי כן לא משה מנגד עיניי תמונת הצלבים בירושלים. מי שהעמידם שם הוא החזק במלכי שושלת חשמונאי, אלכסנדר ינאי, ומי שנצלבו עליהם הם אבות־אבותינו, הפרושים שהיהדות בת זמננו צמחה מקרבם.
טבח הצלבים הוא אולי המצמית מכול בתולדות מלחמות היהודים בינם לבין עצמם. לפי דברי יוסף בן מתתיהו, המלך ינאי, שביקש לדכא את הפרושים שקראו תיגר על קרבתו לאליטה הצדוקית ולהתייוונות דרכיה, ביקש לייצר הפגנה תיאטרלית במיוחד של כוחו ואכזריותו. על כן טבח ביריביו לעיני משפחותיהם, ולאחר מכן צפה בהם נאנקים בעודו מתהולל בהרמון המלכותי עם נשותיו הרבות. שאלת אמינות המעשה נידונה עד היום בין ההיסטוריונים, אך אכזריותו של ינאי אינה נתונה בשום ויכוח. רק לפני חצי עשור, במגרש הרוסים הסמוך לביתי, מצאו חוקרים מרשות העתיקות בור מלא עצמות אדם, שריד למי שהוצאו להורג במיתות משונות, כנראה בידי אנשי ינאי בכבודו ובעצמו.
באמת, כאשר חושבים על אלכסנדר ינאי וחותם הדם שהותיר בהיסטוריה היהודית, קשה להתעלם מהכפילות המבהילה כמעט בין היותו מי שהרחיב וביצר את המלוכה העברית – הוא כבש, בין השאר, את עזה – ובין המלחמה הפנימית בתקופתו, שגבתה עשרות אלפי נפשות והניחה את היסוד לשברים הפנימיים שיגרמו בסופו של דבר לקריסת הממלכה החשמונאית. הכפילות הזאת מסמלת את סיפור הריבונות החשמונאית בכללותה: הישגים אדירים בתוך עשרות שנים בלבד, והתפרקות מפוארת ומחרידה בתוך עשרות שנים בלבד, שמהריסותיה לא נקום לעצמאות אלא כעבור אלפיים שנות.
הסיבה להיזכר באמת ההיסטורית המרה הזו אינה רצון קנטרני להעכיר את שמחת החנוכה, אלא ההכרח להישיר מבט לדברים כפי שהם – כלומר, כפי שהיו. יש לשמוח על 77 שנות ממלכת חשמונאי, שעצם תקומתה היה כעין נס במרחב הנתון בידי כוחות הלניסטיים כבירים, אבל השמחה חייבת להתקיים לצד הידיעה שלא די לנו ב־77 השנים הללו. לא שיש יסוד לחשוב שנאסוף בקרוב את מיטלטלינו ונשוב להיות יהודים נודדים על פני הגלובוס – ההפך הוא הנכון. ועדיין, אסור לנו להיאחז בקונספציה שאין כלל אפשרות שנקרוס כקודמינו. יש להבין כיצד נפלו, ומה היה המסלול הנורא של נפילתם.
אין לכחש: הסיפור החשמונאי, בוודאי לעומת תפיסתו בתודעתנו כניצחון הדתי המוחלט על היוונים, הוא סיפור על חלום ושברו. העובדות ידועות: שנים ספורות יחלפו מאז שייסד שמעון בנו של מתתיהו הכוהן את הממלכה החשמונאית בפועל ועד שיקום בה מלך שיכנה את עצמו בשם יווני. זאת הייתה רק ההקדמה למתח שיתעורר בחברה היהודית פנימה בין כוהנים למי שאינם כוהנים, בין המון העם למשפחות האליטה, ובין מי שביקשו לשלול את ההשפעה היוונית בעליל למי שהוסיפו ונמשכו לכיוונה. על אכזריות המלחמה שנולדה ממאבקים פנימיים אלו כבר הכברתי מילים, וזאת מבלי להזכיר מאבקי כוח פשוטים ומושחתים על עצם השלטון שנתרבו בממלכה.
במילים אחרות, ממלכת החשמונאים קרסה כי משהו בתשתיתה היה מועד להתפוררות מלכתחילה. היא לא הצליחה להציב חלופה תרבותית ברורה לרוחות ההלניסטיות השולטות, לא הצליחה לאחד את בניה ולא למנוע עצמה מלבוא אל הסיאוב הקבוע שפושה במשפחות מלוכה המבקשות לשמר כוח – סיאוב שעולה מדפיו של כל ספר העוסק בשושלות מלוכה בעולם העתיק והחדש, במזרח התיכון ובאירופה גם יחד. היה כוח צבאי, היו כיבושים מרשימים. בכל אלו לא היה די לעצור את הריקבון הפנימי.
זה מביא אותנו אל הריבונות העברית של תשפ"ה: הצלחותיה הצבאיות חשובות לאין שיעור, השינוי במצבה האסטרטגי נגד הציר האיראני לעומת אשתקד מעורר השתאות, אבל אי אפשר להיתלות באלו כחזות הכול. מצב המיומנויות הנדרשות לשוק העבודה בחברה הישראלית, שלפי המבחן שהתפרסם לאחרונה קיים בו פער גדול בין החברה החרדית הצומחת ובין שאר החברה היהודית או בין החברה היהודית לערבית, צריך להדיר שינה מעינינו. חוק גיוס שלא ישנה במאום את המצב שבו הציבור המשרת כורע לבדו תחת נטל בלתי נתפס הוא בכייה לדורות. הסקרים המתפרסמים חדשות לבקרים מגלים שהאמון הישראלי במוסדות כולם בשפל היסטורי – מן הממשלה, דרך בית המשפט ועד לכוחות הביטחון. הם סימן מבשר רעות, שריח של התפרקות עולה ממנו.
יש בהחלט גם נרות מאירים ברגע הישראלי הזה, אבל גיבור החנוכה שאנחנו זקוקים לו הפעם הוא מי שיהיה מוכן לרדת מטה, אל המרתף הבלתי נעים של תשתיות החברה בישראל, ולטפל ברקב שביסודות הבית השלישי, הצעיר בשנה בלבד מגילו של הבית החשמונאי בעת שעלו חילותיו של המצביא הרומי פומפיוס על ירושלים.
