זמן קצר לאחר מהפכת הקצינים החופשיים במצרים ביולי 1952 קבע מסמך של משרד החוץ הישראלי כי ישראל אינה רואה עוד במשטר החדש גורם עוין. הסיבות לאופטימיות היו במקומן: הפלת משטרו של המלך פארוק סילקה מהזירה את אחד ממובילי המטיפים, לפי משרד החוץ, לנקמה בישראל על תבוסת מלחמת העצמאות; השליטים החדשים לא עסקו בישראל כלל בהצהרותיהם (אולי כי יש להם אויבים דחופים יותר), והם צפויים להתמקד ברפורמות הנדרשות מאוד במצרים.
ב־18 באוגוסט אמר ראש הממשלה דוד בן־גוריון בכנסת: "מדינת ישראל רוצה לראות מצרים חופשית, עצמאית, מתקדמת… ובמידה ששליטי מצרים הנוכחיים מנסים לעקור השחיתות הפנימית ולהצעיד ארצם לקראת קדמה תרבותית וחברתית, אנו יכולים רק לברך אותם מקרב לב להצלחת מבצעם זה".
ההיסטוריה, כידוע, התפתחה אחרת. מסיבות שההיסטוריונים אינם חדלים להתווכח עליהן עד היום, ישראל ומצרים חזרו למסלול התנגשות, ובתוך ארבע שנים יצאה ישראל למערכת סיני.
כ־25 שנים ושלוש מלחמות אחרי המהפכה נחת נשיא מצרים אנואר סאדאת בארצנו. כמה ימים לפני הביקור זוהתה תכונה כלשהי בצבא המצרי, והרמטכ"ל מוטה גור הזהיר את מצרים בריאיון בטלוויזיה, ובניגוד לעמדת הממשלה, כי "לנשיא (סאדאת – י"ה) צריך להיות ברור שאם הוא מתכנן הונאה נוספת, נוסח מלחמת יום הכיפורים, כוונתו ברורה לנו. אנו יודעים שצבא מצרים נתון בהכנות לפתוח במלחמה נגד ישראל". בישיבת המטכ"ל ימים לאחר מכן אמר גור ש"אתמול, בסוף הנאומים (של סאדאת ובגין – י"ה), ההנחיה האופרטיבית שראש המטה הכללי קיבל ממשרד הביטחון, מחברי ועדת השרים לביטחון וגם מחלק גדול מאוד של חברי כנסת היא 'הכן את יחידות מחסני החירום למלחמה'".
גם כאן ההיסטוריה, כידוע, התפתחה אחרת. הסכם השלום עם מצרים נחתם, והוא מחזיק מעמד יותר מ־45 שנה על אף בעיות רבות, שעל חלקן כתבתי בעבר.
מוסר ההשכל הוא שקשה מאוד לספק תחזיות, בפרט לגבי העתיד. אך מלבד זאת, אולי אפשר להסיק מכך משהו לגבי המצב בסוריה. כרגע, לראשונה מאז הקמת מדינת ישראל אין על גבולה מצפון אויב מאורגן וחזק. אין לדעת אם המצב ישתנה ומתי, אך למשך זמן מה ישראל צריכה להיות מרוצה ממנו.
בטווח הארוך ייתכן שעליית השפעתה של טורקיה בסוריה תיצור בעיות לישראל, אולם אין לדעת זאת בוודאות. גם אין לדעת מה יעשה המשטר החדש בסוריה, בהנחה שיצליח להשליט את מרותו במדינה ולא יסתבך במלחמה פנימית נוספת.
חישובי תועלת־נזק
עד עתה אמירותיו של המשטר החדש כלפי ישראל היו מתונות להדהים. דובר היאת תחריר א־שאם, ארגון המורדים המוביל, התחמק מגינוי ישראל על תקיפותיה בסוריה, ומנהיג המורדים אבו־מוחמד אל־ג'ולאני (אחמד חסין אל־שרע) הצהיר כי סוריה אינה מעוניינת במלחמה עם ישראל ואינה מאיימת עליה. אפילו דרישותיו כי ישראל תיסוג מאזור החיץ שתפסה בגולן נוסחו בלשון מתונה בהרבה מהלשון שהיה נוקט אף שליט ערבי שיש לו הסכם שלום עם ישראל.
לישראל יש סיבות טובות מאוד לחשוד באל־שרע. הוא החל את דרכו באל־קאעידה, והאמריקנים הגדירו אותו הוגדר כטרוריסט מבוקש ביותר. הם אף הציבו על ראשו פרס של 10 מיליון דולרים – כפליים משהציעו על ראשו של רמטכ"ל חיזבאללה, פואד שוכר. הוא אכן התבטא במתינות בשנים האחרונות, ואף גילה סובלנות דתית כלפי נוצרים שהייתה שונה מאוד מגישתם של מוריו באל־קאעידה. בניגוד לארגון הטרור דאעש, הוא איננו פוסל דיפלומטיה מול מדינות לא מוסלמיות.
אולם קשה לדעת כמה זה אמיתי וכמה זהו מסווה בלבד. גם אם הוא מתכוון לדבריו, קשה לדעת עד כמה הוא שולט בפועל בסוריה ועד כמה גורמי כוח אחרים – שחלקם עוינים לישראל מאוד – ישפיעו על ההתרחשויות.
מכאן נובע שישראל צריכה להיות זהירה מאוד, וגם אם אינה מתכוונת להחזיק לנצח את שטחי החיץ שתפסה – היא לא צריכה למהר לסגת מהם תמורת מילים בלבד. בוודאי אל לה להפחית את הכוננות או להסתכן בהפגנת רצון טוב.
אבל כדאי גם לא להגזים בכיוון השני. אין לישראל סיבה לחפש עימות מול המשטר בסוריה, כל זמן שאיננו פועל נגדה. ישראל אינה יכולה לקבל את התבטאויותיו של ג'ולאני כפשוטן בלא בחינת מעשיו, אולם אל לה לפסול מראש מגעים גלויים או שיתוף פעולה סמוי בשל החששות.
ישראל צריכה להיות זהירה מאוד, וגם אם אינה מתכוונת להחזיק לנצח את שטחי החיץ שתפסה – היא לא צריכה למהר לסגת מהם תמורת מילים בלבד
בתקופת מלחמת האזרחים כבר יצרה ישראל קשרים עם מורדים בסוריה, וספק אם כולם היו חסידי אומות העולם. אם יתברר שג'ולאני וחבריו מנסים להקים אמירות נוסח דאעש בסוריה, או אם טורקיה תתחיל לנצל את המצב כדי לפגוע בישראל, המצב יהיה שונה, כמובן. בינתיים ישראל צריכה להיזהר מהתבטאויות תוקפניות כלפי סוריה והמורדים, שספק איזו תועלת יביאו, וכן מפעולות שתועלתן יכולה להיות קטנה מנזקן.
לארוב לשלום, לצפות למלחמה
האם נראה את ג'ולאני יום אחד בירושלים, כמעשה סאדאת שבא לרמטכ"ל ואמר לו "איני מבלף"? ספק גדול. וגם אם היה עושה את זה – כדאי לישראל לא להעלות אי פעם את הרעיון של ויתור על רמת הגולן, שסיכוניו עצומים. אולם אין כל רע בהימנעות מהתבטאויות שאין תועלת בצידן נגד המשטר הסורי, וכן בנקיטת זהירות. אולי אפילו כדאי לישראל להציע פומבית העברת ידע או סיוע בנושאים כמו התפלת מים, כדי לסייע לפתרון בעיית המים הקשה בסוריה בלי סיכון ובלי נזק ביטחוני מכך – ועם תועלת מדינית.
בסופו של דבר, המצב הנוח ביותר לישראל הוא סוריה שאיננה עוינת בפועל, בהנחה הסבירה שתישאר מדינה מאוחדת. גם אם חלוקה שלה למדינות או קנטונים היא הגיונית, לא ברור אם ישראל יכולה להשפיע על כך – ובוודאי אל לה להתבטא על כך בפומבי, הגם שסיוע לדרוזים או לכורדים במקרה הצורך להגן על עצמם בעצמם הוא בהחלט רצוי.
הסכם או יחסים רשמיים אינם חיוניים במצב כזה. משטר אסד שמר על הפרדת הכוחות אך תמך באויבינו והיה חלק בלתי נפרד מהציר השיעי, נכון כל העת לפגוע בישראל דרך לבנון. טוב שנפל. אכן, ייתכן שבמקומו יבוא משטר גרוע יותר. יש הסוברים כי האיום של משטר אסלאמיסטי בעתיד דורש מישראל לתקוף יותר בסוריה, כולל את צמרת המורדים. אולם גם אם הדבר היה אפשרי מבחינה דיפלומטית, ספק אם היינו רוצים או יכולים לפתוח חזית חדשה כרגע.
האפשרות של השפעה טורקית נגד ישראל מסוכנת, אך דווקא מבחינה זאת עדיף לא להיכנס לעימות ישיר, שיגדיל כנראה את השפעת טורקיה בסוריה. ייתכן שישראל תצטרך להתערב בסוריה שוב, למניעת התעצמות האויב. אולם אם המשטר הסורי מצהיר שישראל אינה איום מבחינתו, ישראל צריכה להימנע מלתת לו תירוץ להתעמת איתה, כל עוד אינו מסכן אותה בפועל.
טוב יהיה אם נשוב להפרדת הכוחות של חמישים השנה הקודמות למשך עוד חמישים שנה. בכל מקרה, כדברי בן־גוריון, "עם ההכרח והכושר לארוב לכל אפשרות של שלום, אנו מצוּוים – כי בנפשנו הדבר – על כוננות מתמדת למלחמה". שני הדברים אינם סותרים.
ד"ר יגיל הנקין הוא חוקר עמית במכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון (JISS) ומרצה במרכז האקדמי שלם
