למי שצורך את תקשורת המיינסטרים, קשה לקבל התחלה של הבנה לגבי מניעי המתנגדים לעסקה. אם מקשיבים לאופן בו תומכי העסקה מציגים את עמדות מתנגדיה, נתקלים בשלל סיבות, שהמכנה המשותף לכולן הוא קיומם של אינטרסים נסתרים של הימין בהתנגדות לעסקה, שאם לא כן, כיצד ניתן להבין גישה אכזרית שכזו המתעדפת השארת חטופים בשבי החמאס על פני שחרורם?
בראשם של אותם מניעים לכאורה – הטענה שהסיבה המרכזית שמובילה את הימין להתנגד להסכם חטופים שכולל את סיום המלחמה ונסיגה מהרצועה היא גניזת החלום להחזרת ההתיישבות ברצועה, ומיד לאחריה, הטענה לפיה ההתנגדות לעסקה שתביא לסיום המלחמה היא האינטרס הפוליטי של נתניהו. העובדה שאחרי כל כך הרבה זמן של ויכוח ציבורי עדיין הצד הימני של התנגדות לעסקה שתסיים את המלחמה מוצג כאיש קש כזה היא לא פחות ממדהימה. נכון. יש בימין מי שחולמים על התיישבות בעזה. אבל זה רחוק מאוד מלהיות המניע המרכזי להתנגדות לעסקה שכוללת נסיגה וסיום המלחמה. לגבי האינטרס של נתניהו – ובכן, אם נתניהו חושש לחתום על עסקת חטופים שלדעת בוחריו תהיה אסון, מחשש שהדבר יפגע בו פוליטית, מדובר בהגדרה הצרה והבסיסית ביותר של דמוקרטיה – מערכת בה נבחרי הציבור פועלים כדי לממש את רצון בוחריהם.
בשורות הבאות אנסה לטעון את מה שהיה אמור להיות מובן מאליו – למתנגדים לעסקה שכזו ישנם מניעים משמעותיים, עם היגיון חזק, מניעים שראוי שיקבלו את המקום הראוי להם בשיח, במקום לבחור בפתרון הקל של להכפיש את המתנגדים במניעים נסתרים ובאכזריות.
אחרי יותר משנה של מלחמה, מאות הרוגים בתמרון והשקעה צבאית וכלכלית אדירה, ישראל שינתה את המצב ברצועה. חמאס הפך מארגון שמסוגל לבצע פלישה לישראל לשם טבח, אונס וחטיפות המוניים, לארגון גרילה מכותר. ישראל שולטת בציר פילדלפי, צינור הברחות הנשק (בטח בכמויות משמעותיות) היחיד לרצועה, שולטת בציר נצרים שקוטע את הרצועה לשניים ומאפשר בה פעולה מהירה, שולטת בפרימטר משמעותי, וקרובה, לראשונה במלחמה, להשיג השמדה מוחלטת של החמאס בשטח מוגדר, ג'באליה ובנותיה.
המלחמה בעזה רחוקה מלהסתיים. חמאס עודנו ארגון משמעותי. עדיין לא השכלנו להחליף אותו בתוך השליט ברובה של הרצועה. אבל המצב מבחינתו הוא חד כיווני – מטה. כל עוד ישראל תמשיך לשלוט באותם הנכסים, בטווח הלא מאוד רחוק, החזית העזתית תפסיק להיות חזית מרכזית ומאיימת, ותהפוך להיות עוד שטח בסגנון איו"שי – מציק, מכאיב, דורש תחזוקה תמידית, אך לא כזה שמסכן את עצם היכולת של מדינת ישראל להחזיר את תושביה לגור ליד גבולותיו.
מפה מגיעה ההתנגדות. מההבנה שאם ניסוג מכל ההישגים הללו תמורת עסקה, נמצא את עצמינו עם עזה, בשליטת חמאס, בתהליכי שיקום, על גבולות ניר עוז, שדרות ובארי. עזה שתשוקם בכסף ערבי גדול, וחמאס שישוקם בכסף איראני גדול. נחזור למצב בו אנחנו צריכים לחיות עם איום אפשרי של פלישה דו חטיבתית נוספת לעוטף ביום בו לא נהיה ערניים, ויום כזה יגיע, או עם כל איום אחר אותו ימציא חמאס ממוחו הקודם, ארגון שהבטיח לשוב ולבצע בנו עוד 7.10 ועוד ועוד.
כל מי שתומך בעסקה כזאת צריך לשאול את עצמו אם כשיצאנו למלחמה, הוא תיאר לעצמו שבסופה, יחזור המצב בשטח לחזור כשהיה. אם קווי הסיום שהוא ראה לנגד עיניו, היו קווי הפתיחה. לחמאס לא אכפת מההרוגים. לחמאס לא אכפת מההרס. אלו לא המונחים שלו בכלל. לחמאס אכפת רק מהשאלה אם הוא שרד. אם הוא יוכל לחזור לעמדה ממנה הוא יוכל להמשיך את מאבקו להשמדת ישראל. נסיגה כזאת תתן לו בדיוק את הדבר הזה. העובדה שכל כך הרבה ישראלים הגיעו לנקודה בה הם מתעלמים מהנקודה הזאת, שהייתה מוסכמת לחלוטין בתחילת המלחמה, מלמדת שחמאס הבין היטב איזו דריסה אכזרית של הפסיכולוגיה והנחישות הישראלית הוא ישיג מלחטוף ישראלים מיד בפתיחתה של המלחמה.
המצב בו נמצאים החטופים הוא נורא. כאב המשפחות קורע את הלב. אך עסקה לא יכולה להיות בכל מחיר. עסקה לא יכולה לאפשר לארגון שמשחק איתנו משחק סכום אפס, ומעוניין בהשמדתנו, לקבל את הכלים שדרושים לו בשביל להמשיך ולקדם את מזימתו. לא יכולה להצדיק, לראשונה אולי בתולדות עסקאות השבויים בעולם כולו, את הניצחון במלחמה באמצעות לקיחת שבויים. את שינוי המציאות האסטרטגית בשטח לטווח ארוך על ידי החזקת אזרחים. המשמעות של עסקה שזאת תהיה תוצאה אדירה. בתפיסה הערבית, וזה לא משנה מה נספר אחר כך לעצמינו, ישראל הוכנעה על ידי ארגון שחלש ממנה בסדרי גודל, בעקבות החזקה אכזרית של בניה ובנותיה בשבי. אויבנו ילמדו את השיעור הזה היטב.
למדינת ישראל אסור, פשוט אסור להסכים לעסקה כזאת. עסקה שכוללת הפסקת אש זמנית בקווים הנוכחיים? אפשרי. עסקה שכוללת מחירים כבדים בשחרור אסירים? לכל הפחות, מדובר עדיין במתווה של עסקת חילופין. אבל לעסקה שמשמעותה שכל החללים שנפלו בשנה האחרונה היו לשווא, שישראל תחזור תוך שנים בודדות לאיום שעמד מול ב-6.10, עסקה תבטל את העבודה האדירה והקשה שבוצעה בשנה האחרונה? זה המקום בו הנהגה עם אומץ צריכה להתייצב מול דעת הקהל, ולהגיד לה את האמת – עסקה כן. אבל לא בכל מחיר.
