איני רוצה להיכנס לוויכוח הפוליטי בדבר ההצעה להפריט את תאגיד השידור הציבורי בעת הזאת. אך עניינית, אין כיום הצדקה לקיומו של שידור ציבורי.
מקורו של שידור ציבורי הוא בסביבה טכנולוגית שעברה מן העולם. בעבר הטכנולוגיה השלטת בטלוויזיה הייתה ברודקאסט, שידור. מצאי התדרים היה מוגבל, המשדר לא היה יכול לגבות תשלום ישיר מצופה הקצה, ומי שהיה לו מקלט טלוויזיה היה יכול לקלוט את השידורים בחינם.
במצב הזה, עלות מימון השידורים נפלה על המפרסמים. לכן הם היו יכולים לקבוע מה ישודר ומה לא (אי אפשר לצפות שיצרן סיגריות יממן דיווח על נזקי העישון), והתמריץ שלהם לא היה לפתח את הפוטנציאל האמנותי של השידור, אלא למשוך כמה שיותר עיניים למסך, בכל דרך. רעיון השידור הציבורי היה להקים משדר שאינו שבוי בידי אינטרס עסקי או פוליטי, שיעסוק בסיקור מאוזן ומעמיק לתועלת הציבור בתחום החדשות והאקטואליה, ויפיק שידורים אמנותיים באיכות גבוהה.
גם אם השידור הציבורי היה פועל כמצופה בתחום החדשות והאקטואליה, אין לו כיום הצדקה. יש אלפי משדרים פרטיים הפועלים במגוון טכנולוגיות, באיכויות שונות ובגישות תרבותיות ופוליטיות שונות, וחלקם אינם נופלים, בלשון המעטה, ממה שאפשר לראות בשידור ציבורי. חלקם זמינים בחינם, וחלקם במחיר השווה לכל נפש. ענף התקשורת אינו שונה היום מענף כמו נעליים או מכונות כביסה. אין טעם – ואין הצדקה – להעמיד לו מתחרה במימון ציבורי.
באשר למימון הפקות מקור אמנותיות, אפשר להתווכח אם זוהי מטרה ציבורית חיונית, אך ברור שאין צורך לממנה דרך תאגיד השידור דווקא. בבריטניה, הבית של ה־BBC, חלק מהמימון הציבורי להפקות מקור מוזרם דווקא למשדרים ומפיקים פרטיים, וקיימת תחרות על הזכות להשתמש בכספי הציבור. אנו הצענו שאם הממשלה רוצה לעודד הפקות מקור, שתעמיד חבילות סבסוד למכרז: מפיקים פרטיים יציעו להשקיע מההון שלהם בהפקות מתאימות, ויוכלו לזכות בחבילות הסבסוד. מספר החבילות שמתחרה אחד יכול לזכות בהן יהיה מוגבל.
שידור ציבורי פוגע עסקית במשדרים פרטיים. הסבסוד הציבורי מעניק למשדר ציבורי יתרון בלתי הוגן; הוא מפחית את המחירים שמשדרים פרטיים יכולים לגבות על פרסומות ו"אוכל" חלק מהשוק שלהם. ב־2006, קבוצת משדרים מסחריים באירופה פנו למוסדות האיחוד האירופי בטענה שמשדרים ציבוריים, מעצם מימונם הציבורי, עוברים על תקנות האיחוד נגד תחרות לא הוגנת.
שידור ציבורי מבוסס על החזון של גוף שידור נייטרלי ובלתי תלוי, אך כיום זוהי אשליה, פטה מורגנה. רגולציה בתחום השידור, דרך חובות שהממשלה מטילה על משדרים עסקיים או דרך הפעלת משדר ציבורי, יוצרת מניה וביה יחסי תן וקח בין משדרים לפוליטיקאים. כך היה בפרשת ההנחות הרגולטוריות שהוענקו לערוץ 10, הנחות אחרות שניתנו לערוץ 20 (כיום 14), ודחיית הרפורמה של רשות השידור עד שהרשות הפכה לבדיחה ניהולית. יש רק דרך אחת לפרק את יחסי הגומלין הפסולים בין הפוליטיקאים והמשדרים: להוציא את הראשונים לגמרי מתחום השידור, ולבטל את הרגולציה כולה.
בבריטניה דנים שנים באפשרות הפרטת ה־BBC. הבעיה העיקרית שם היא שיש ל־BBC מתחרים, אך יש לו גם כוח מונופול – יותר ממחצית הצופים מעדיפים אותו. לפיכך, אין הצדקה בהחלפת מונופול ציבורי במונופול פרטי. בישראל המצב שונה. לכאן 11 יש נוכחות רבה בשוק השידורים, אבל הוא אינו מונופול. הפרטתו עשויה להיטיב איתו ועם כל השוק האודיו־ויזואלי בישראל. אכן, לרשת ב' מעמד מונופולי ברדיו, ואולי כדאי לפני הפרטתו לאפשר תחרות ארצית ברדיו.
איני יודע אם הפרטת השידור הציבורי בישראל כעת היא רעיון בעיתו, אך באופן כללי שידור ציבורי הוא רעיון שעברה שעתו.
ד"ר יצחק קליין הוא עמית בכיר בפורום קהלת, שעסק בין השאר ב"רגולציה על שידור אודיו־ויזואלי מסחרי בישראל"
