מאז הקורונה נמצאת סין במשבר הכלכלי החריף ביותר בארבעים השנים האחרונות. הצמיחה, שהייתה בקצב טיסה במשך עשרות שנים, האטה לשניים־שלושה אחוזים בשנה, וממשיכה לאכזב ביחס לתחזיות. הניסיונות של הממשל להזרים כסף למשק נוחלים בינתיים כישלון חרוץ, והחוב – הן הממשלתי והן זה של משקי הבית – הולך ותופח. הסינים מתמודדים עם מגמות הפוכות לחלוטין מאלה שמתמודדים איתן בצד השני של כדור הארץ, אבל עם אותה בעיה בדיוק.
המשבר הזה חשף גם כי "הנס הסיני" שסיפרו לנו עליו בשנים האחרונות היה מבוסס על יסודות רעועים ביותר. כמעט 30% מהתוצר בסין היה, ניחשתם נכון, של מגזר הנדל"ן והבנייה. התמריץ של המחוזות השונים בסין היה להראות צמיחה מרובה ולהשקיע מיליארדים על גבי מיליארדים בהגדלת היצע הנדל"ן, שכפי שראינו – משפיע יותר מכול על נתוני ההשקעות. הפריחה הסינית נבעה מהשקעות־יתר בפרויקטים גרנדיוזיים שמומנו על ידי חובות, ולא תמיד היו נדרשים.
כל זה התפוצץ בקול רעש גדול עם קריסת חברת נדל"ן ענקית בשם "אוורגרנד". כשמדברים על "ענקית" בסין, הכוונה לחברה עם נתונים כלכליים שמתאימים למדינה בינונית. החברה הזו הייתה מעורבת ב־800 פרויקטים שונים, שכללו 1.6 מיליון דירות בשלבי בנייה שונים, והעסיקה לא פחות מ־200 אלף עובדים. היא קרסה בעקבות חוב של כ־450 מיליארד דולר, והיה חשש ממשי מגלי הדף שיפילו את השווקים. הממשל הסיני התלבט אם להציל אותה כדי למנוע אותם.
מה שנוצר הוא משבר נדל"ן הפוך מזה שיש בישראל. בסין יש "ערי רפאים" שלמות, מיליוני דירות ואלפי מגדלים שעומדים ריקים, מכיוון שנבנו באזורים שאין בהם ביקוש. בסין יש עדיין מספר בלתי נתפס של 1.4 מיליארד אזרחים, אבל בשנתיים האחרונות היא עברה היפוך דמוגרפי, הפסיקה לגדול והחלה לקטון, ובינתיים הודו עקפה אותה כמדינה המאוכלסת ביותר. קריסת אוורגרנד חשפה את המודל הפגום והבריחה משקיעים. ההשקעות הזרות ירדו ב־14%, ורכישת אג"ח סיניות על ידי זרים התרסקה ב־95%. האבטלה טיפסה, במיוחד בקרב צעירים, עד כדי כך שהממשל הפסיק לפרסם את הנתון.
הסינים גם חנוקים עד צוואר בחובות. החוב שגייסו הפרובינציות השונות בסין מתקרב ל־10 טריליון דולר, סכום דמיוני שהוא שווה־ערך לתמ"ג של צרפת ובריטניה גם יחד. גם חובות משקי הבית בסין יותר משילשו את עצמם בעשור האחרון. כמות עצומה כזו של חובות אפשר להחזיר רק בכלכלה שטסה כל הזמן קדימה, אבל כל הניסיונות של הממשלה בבייג'ינג להוריד את הריבית ולטפל בביקושים עלו עד כה בתוהו.
שנת 2025 לא מבשרת טובות לסינים. האיום המרכזי עליהם הוא דונלד טראמפ. במהלך הקמפיין שלו לנשיאות הוא איים להעלות את המכס על מוצרים מסין ל־60% ויותר, ומאז נבחר הוא שב ומאיים בעליות נוספות אם הממשל הסיני לא יעשה את מבוקשו בכל מיני נושאים. בנק סיטיגרופ הציג חישוב שלפיו מלחמת המכס הזאת עלולה לעלות לסין ב־2.4 אחוזי תוצר. מכת מוות כלכלית מבחינתה.
נשיא סין שי ג'ינפינג, שמכהן בתפקיד כבר 12 שנים, מנסה בכל כוחו להחיות את המשק טרם כניסתו של טראמפ לבית הלבן. הוא הוריד את הריבית, הקטין את עלויות המשכנתא והפחית את המגבלות על הבנקים במתן הלוואות. הוא גם נתן תמריצים לחברות ממשלתיות לקנות נדל"ן למגורים ולהציע אותו בזול לאזרחים, אך ההיענות היתה נמוכה. היצע דירות יש, אבל ביקוש אין.
בעיר שנגחאי החלו לאחרונה לחלק מעין תלושים לתושבים, עם הנחות על ארוחות, מלונות, קולנוע ואירועי ספורט, בתקווה שהדבר יעורר אותם להגדיל את הצריכה הפרטית. במקביל, הממשל הסיני מציע לאזרחיו "טרייד־אין" משתלם כך שכדאי להם לשדרג את המכונית, המקרר, המזגן וכל מוצר חשמלי במחיר מצוין. הוא גם הבטיח להגדיל להם את הפנסיות ואת ביטוח הבריאות הממשלתי, רק שיפסיקו לחסוך את הכסף. כל מה שצריך כדי להגדיל את הביקושים בשוק הפנים־סיני.
בתחילת כהונתו הנהיג שי רפורמת ענק תחת הסיסמה "רפורמה מבנית בצד ההיצע". אין כמו בחירת השמות הקליטים של הסינים. הרעיון, בגדול, היה לצמצם ייצור מיותר, לייעל את המשק, להפחית חובות ולוודא שהקטר הסיני לא ידהר בלי קרונות יציבים מאחוריו. כעת הנשיא מבין שהוא מתמודד עם בעיה דווקא בצד הביקוש, ומזרים עוד ועוד כסף במחיר חוב אימתני שהולך ותופח, ולא ברור אם הוא יוכל להחזיר. הכול תלוי בהצלחת ההחייאה לכלכלה הסינית.
בכל שנה בחודש דצמבר מתכנסת ההנהגה הסינית לוועידה כלכלית ובה סקירת השנה שחלפה ומבט לקראת השנה הבאה. השנה, לראשונה מאז 2015, המילים "רפורמה מבנית בצד ההיצע" נעדרו מהדו"ח המסכם. במקומן, המשימה הראשונה שנכתבה היא: "להגביר את הצריכה באופן נמרץ". בזמן שבישראל (ובארגנטינה) מתאמצים להפחית את האינפלציה ולהתמודד עם מחסור בבנייה למגורים, בסין עברו עכשיו ל"רפורמה מבנית בצד הביקוש".
