תופעה ארכיאולוגית משונה מארץ יהודה של סוף ימי בית שני – תופעה שככל הידוע אין לה אח ורע בשום מקום אחר ובכל תקופה אחרת – נסקרה לאחרונה במאמר מדעי מקיף מאת ד"ר עומרי עבאדי מהמכון הארכיאולוגי באוניברסיטה העברית ויוסף שפייזר, דוקטורנט מהמחלקה ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת בר־אילן. המאמר, שפורסם בכתב העת ליהדות קדומה (Journal of Ancient Judaism), מתאר את הנטייה להקים בתי בד בתוך מערות.
בתי בד לייצור שמן הם מהממצאים השכיחים ביותר בארכיאולוגיה במרחבנו, בפרט באזורי ההר. אבל באזור ובתקופה מסוימים בנו אותם דווקא בתוך מערות, ועבאדי ושפייזר שאלו מה גרם למערות בית הבד להיות אהודות כל כך בקרב האוכלוסייה היהודית – ורק בקרבה – באותה העת. לפי השערתם, זה קשור לייצור שמן טהור לשיווק לעולי הרגל המרובים למקדש.
זך למאור: אלו הכללים הנדרשים להכנת שמן זית טהור
כמעט כל בית בד תת־קרקעי שאותר בחפירה ארכיאולוגית שימש לאורך מאות שנים לכל הפחות בידי תושבי האזור המתחלפים, שלא בהכרח השתייכו לדת או לתרבות אחת. לכן לא תמיד פשוט לזהות מתי נחצבו המערות לראשונה. עיקר התופעה הוא כנראה בתקופה הרומית הקדומה – כלומר מהשתלטות הרומאים על הארץ בשנת 63 לפני הספירה, בסוף ימי ממלכת בית חשמונאי, ועד כישלון מרד בר כוכבא בשנת 135 לספירה. מהעת ההיא אותרו בכל רחבי יהודה 55 אתרים, ובהם בתי בד במערות. בתקופה הביזנטית נרשמה ירידה חדה לכ־26 מערות בית בד, ש־16 מהן החלו לשמש עוד בתקופה הרומית הקדומה. מלבדן אותרו ביהודה כ־41 מערות בית בד שאי אפשר לתארך במדויק.
מתוך כ־102 אתרים ארכיאולוגיים שנמצאו בהם מערות בית בד, כ־91 נמצאו באזור יהודה. רק 11 מערות נמצאו מחוץ לה: שש בגליל, ארבע בעבר הירדן ואחת בסוריה. כל המערות בעבר הירדן ובסוריה מאוחרות כנראה, ומתוארכות לתקופה הביזנטית. המקבצים הגדולים של מערות בית בד ביהודה נתגלו בשפלת יהודה – אזור בית גוברין, מרשה ומורדות הר חברון – אזור גוש עציון ובית־לחם, בית־חורון ורמאללה, עמק שילה וסביב ירושלים, ובמקבצים קטנים יותר בדרום הר חברון ובשפלת מודיעין־לוד. הגבול הצפוני של מערות בית הבד הוא בסביבות נחל שילה. צפונה משם, באזור שכם ובצפון השומרון, טרם נמצאו מערות בית בד.
יש הטוענים שאתר גת שמנים בהר הזיתים, שהמסורת הנוצרית טוענת ששם התחבאו ישו ותלמידיו מפני רודפיהם, הייתה למעשה מערת בית בד, ומכאן מקור השם. גם מקורות תנאיים מזכירים בתי בד במערות, למשל במסכת בבא מציעא, בעניין חיוב בעל בית הבד לבנות את תקרת המערה שקרסה כדי שהשכן עם גינת הירק שמעליו יוכל להמשיך לעבד את הקרקע. אגב, אכן נמצאה עדות ארכיאולוגית למקרה כזה – תיקון תקרה שקרסה במערת בית בד בבית־חורון.
מקוואות נחצבו בשלושים ממערות בית הבד שנמצאו, או בסמוך להן. ב־29 מהמערות היו גם מחילות מסתור, מאפיין מובהק לקהילה היהודית הנרדפת בימים ההם. מחוץ ליהודה מערות בית בד נמצאו כמעט רק בגליל המזרחי, באתרים יהודיים מהתקופה הרומית כמו יודפת, בית־לחם הגלילית וחאן לוביה – היא העיירה לביא התלמודית. ביישובים יהודיים רבים מצאו גם בתי בד עיליים. ועדיין, העובדה שמערות בית הבד היו תופעה בלעדית ליישובים היהודיים בתקופה הרומית הקדומה ונעדרה מיישובים לא יהודיים דרשה הסבר. כיצד ייתכן שבכרמל, בצפון השומרון, במרכז עבר הירדן, וגם בקפריסין ובלבנון לא נמצאו מערות בית בד מהתקופה המקבילה?
"יש כאן תופעה בעלת גבולות חדים וברורים", כתבו שני החוקרים, "ההבדל בין אזור יהודה, שהיו בו עשרות דוגמאות לתופעה, ובין אזור שכם וצפון השומרון למשל, שכמעט אין בו זכר לתופעה אף שגם שם היו תעשיית שמן ומסלע נוח לחציבה, מאפשר להציע שזהו גבול תרבותי".
עבאדי ושפייזר מסבירים שספרות חז"ל דנה בהרחבה ב"שמירת הטהרה במהלך הכנת מזון ומשקה, ובפרט בעניין טהרת שני המשקאות החשובים של זמנם – היין והשמן". שמן זית טהור נועד לטקסי המקדש, ובהם הדלקת המנורה, הבאת המנחות ומעשר שני.
"התעצמות מעמדה של ירושלים כמוקד עלייה לרגל והעלייה המתמדת במספר עולי הרגל מימי הורדוס ואילך הובילו לזינוק בביקוש לשמן טהור", הם מציינים, "לא מעט מקורות מספרים כי ההקפדה על טהרת השמן בעיר הייתה תופעה נרחבת, עד כדי כך שבמגילת המקדש (בקומראן – א"ס) הבאת יין ושמן לא טהורים לעיר המקדש נחשבה לאיסור של ממש". הבטחת אספקה מתמדת של שמן זית טהור דרשה "תשתית חקלאית רחבה ויעילה שתצליח להפיק כמות גדולה של שמן, ובו־זמנית לעמוד בדרישות המחמירות לייצור שמן בטהרה".
חוקרים קודמים כבר הצביעו על תופעה נפוצה מסוף ימי בית שני: מקוואות טהרה שהותקנו לצד גתות ובתי בד. ברוב המקרים הותקן המקווה סמוך לפתח הכניסה, כדי שהפועלים יוכלו לטבול לפני כניסתם לעבודה. הם מציינים שהתופעה מוזכרת במשנת טהרות, המספרת על טבילת הפועלים קודם העבודה בבית הבד. במערות בית הבד תופעת המקוואות הצמודים הייתה נפוצה יותר מבבתי הבד העיליים.
החוקרים מודים שאין בכך הוכחה ודאית לקשר של בתי הבד התת־קרקעיים להקפדה על טהרת השמן, אך הצמדת המקוואות "בוודאי מעלה את הסבירות לכך", הם כתבו. השניים מצטטים את דברי המשנה במסכת חגיגה, "שביהודה נאמנים על טהרת יין ושמן כל ימות השנה". "ייצור שמן טהור בבתי הבד שביהודה", הם כותבים, "הושתת על נורמה ציבורית של נאמנות על הטהרות במרחב הציבורי, ללא הבחנה אם יצרן השמן או הספק הוא 'חבר' המקפיד על טהרה גם בחייו הפרטיים, או שהוא 'עם הארץ', החשוד כטמא בשגרה היומיומית. זאת, משום שבבית הבד היו מנגנונים וכללים המעגנים את השמירה על הטהרה בנורמה הציבורית. אינטרסים ציבוריים וכלכליים הכתיבו לכל הציבור נוהג אחיד של טהרה. אפילו אם בעל הבית או הפועלים לא הקפידו על טהרה בחיי היומיום, כאשר באו לעבוד בבית בד שייצר שמן טהור לשוק הירושלמי הם טבלו והקפידו יותר על דיני הטהרה".
עבאדי ושפייזר מסבירים שהמשנה מבססת את יהודה כתחום שבו קיימת נאמנות על טהרת השמן, ולמעשה מסמנת כל השמן שמחוץ ליהודה כ"ספק טמא". מהממצא בשטח אפשר להבין היטב למה זה היה כך.
השניים מציעים שמערות בית הבד היו נפוצות כל כך ביהודה בשל המבנה האדריכלי שלהן, שהעניק יתרון בפיקוח על ייצור השמן הטהור. הם מפנים לשני פרקים במסכת טהרות העוסקים ב"טהרת הגתות והבדים", ובפרט למשנה ג' בפרק י': "הבדדין (עובדי בית הבד – א"ס) והבוצרין, כיוון שהכניסן לרשות המערה, דיו, דברי רבי מאיר. רבי יוסי אומר, צריך לעמוד עליהן עד שיטבולו". המחלוקת, שיש בה גם דעות נוספות מלבד אלה, היא לגבי מקווה המכונה כאן "מערה" – אולי בזיקה מסוימת לבית הבד המצוי אף הוא בתוך מערה. לפי המקור הזה, מציינים החוקרים, בעל בית הבד נדרש לפקח על טבילת הפועלים, ולוודא שטבלו במקווה כראוי.
מנגנון הפיקוח הקיף את כל סדר העבודה של הפועלים במגוון דרכים. משנת טהרות מדריכה את בעל בית הבד לווסת את הגישה אליו ואת היציאה ממנו, לתצפת על הפועלים בעת עבודתם, וגם לבדוק ולחקור אותם. בעל הבית נעל את הפתח, כדי לעקוב אחר מהלכי הפועלים או כדי למנוע כניסה של שרצים למקום, שעלולים לטמא את השמן.
"רמת הפיקוח… דרשה, או לפחות העדיפה, שלמבנה בית הבד תהיה תוכנית אדריכלית בעלת נגישות נמוכה – כלומר כמה שפחות פתחים; שתהיה יכולת פיקוח ובקרה על הכניסה והיציאה, ושמסביבות הפתח יהיה ניתן לתצפת על כל חלקי בית הבד", מסבירים עבאדי ושפייזר. בקיצור, טוב לבנות את בית הבד בתוך מערה: "הגישה למערה הייתה מפתח אחד, שרק ממנו אפשר להיכנס ולצאת. בעת הצורך הבעלים יכול לנעול את הפתח ולמנוע גישה למערה".
החוקרים מציעים שבית בד שסמוך לו מקווה טהרה נחשב למעין כשרות "מהדרין", וכי יועד למקפידים יותר. בית בד שאין לצידו מקווה יועד למי שהקפידו פחות, אם כי גם בו נשמרו באדיקות כללי הטהרה.
"הגישה למערות היא בדרך כלל בירידה במדרגות לעומק של 5־3 מטרים מתחת לפני האדמה. פתח הכניסה וגרם המדרגות המורמים מעל פני חלל המערה צופים לעבר כל אגפי בית הבד, ומאפשרים לבעלים או לממונה לתצפת על הפועלים בעבודתם… כל עוד בעל הבית נמצא בעמדת הפיקוח, גם אם לא הסתכל, נוכחותו נתנה לפועלים תחושה שהם תחת פיקוח מתמיד", אמרו השניים.
