אפתח בהבהרה: אני מעריך ומוקיר את מסירות הנפש של מי שמשקיעים את זמנם בלימוד תורה ובהעמקה בה. בעיניי, ערכם אינו נופל מזה של החיילים המשרתים בצה"ל. מבחינתי אפשר אפילו לתת להם מענק מיוחד על מסירותם. אני גם תומך במאמצים כנים לאפשר לחרדים מסלול גיוס שאינו משנה את אורח חייהם ואינו מנסה "לחנכם מחדש". מערכת הצבא, למיטב ידיעתי, מבינה זאת, ואף ערוכה להתמודד עם האתגרים הכרוכים בכך.
לפיכך, הצעתי לפתרון משבר חוק הגיוס פשוטה: פטור מלא ללומדי תורה אמיתיים – אלו שמקדישים את חייהם ללימוד בכנות. לצד זאת יש להנהיג חובת גיוס למי שאינם לומדים. צעירים חרדים שאינם מוגדרים כ"תורתם אומנותם" יחויבו להתגייס כמו כל צעיר ישראלי. כדי לאפשר זאת, יש להקים מסלול גיוס מותאם ומקוצר, בדומה למסלול ההסדר, לחרדים שאינם לומדים באופן מלא.
המסלול יכלול שירות סדיר והשתלבות במערך המילואים, הכול בתנאים המתאימים לאורח חייהם, לרבות הימנעות מסביבה שאינה עולה בקנה אחד עם ערכיהם. במקביל, יש להתאים את מענק השחרור לאורך השירות: חיילים שישרתו תקופה קצרה יקבלו מענק בהתאם, וחיילים שמשרתים לאורך זמן יקבלו מענק גבוה יותר.
לצד ההצעות הפשוטות, עולה ביקורת קשה על הנהגת הציונות הדתית – הפוליטית והרבנית כאחד. כיום ההנהגה מיישרת קו עם עמדת ההנהגה החרדית, שמתעקשת על פטור מלא מגיוס. זה נכון גם לגבי צעירים שאינם לומדים תורה כלל ואינם תורמים לחברה. טענת ההנהגה הציונית־דתית, שהגיוס הוא תהליך "שיסתדר עם הזמן", אינה מחזיקה מים. אין תהליך אמיתי בשטח, והפערים בין הציבור החרדי לכלל החברה רק הולכים ומעמיקים.
יתרה מכך, רבים מהפוליטיקאים והרבנים המובילים בציונות הדתית אינם משרתים במילואים בעצמם, ואינם חווים את הקושי העצום של אנשי המילואים שנושאים על גבם את עול הביטחון. המצב הזה אינו מתקבל על הדעת.
ההתנהלות הזאת בולטת במיוחד כשמשווים אותה לגישה הנחרצת של ההנהגה הציונית־דתית בשאלות אחרות, כמו הרפורמה המשפטית, שלגביה ננקטו צעדים מידיים ונחושים. לעומת זאת, בנושא גיוס החרדים יש פסיביות מוחלטת, שמטרתה לשמר את הברית עם המפלגות החרדיות ולשמור על יציבות הממשלה.
החרדים ממשיכים לשמור על הקו הנוח מבחינתם. נתוני הגיוס שלהם נמוכים ביותר, אפילו ביחס לחטיבה החדשה המוקמת כעת, והרטוריקה במגזר מדברת על "מלחמת שמד". יישור הקו עם עמדתם יוצר חילול השם נוראי, מגביר ניכור בין המגזרים, ומחמיץ הזדמנות לבנות גשר חברתי הכרחי.
גישת הנהגת הציונות הדתית נובעת ככל הנראה מהנחת העבודה שיש לשמר את הברית עם החרדים מתוך ראייה שהממשלה הנוכחית תוביל למימוש חזון שלמות הארץ. אך השיקול הזה, שאינו מבוסס דיו, היה מורכב בסבבים הקודמים של בנימין נתניהו ודונלד טראמפ, גם לפני אירועי 7 באוקטובר. יש להבין ששיקולי ארה״ב ושיקולי ישראל אינם זהים, וממשלת ימין יציבה אינה מצדיקה התעלמות מחילול השם ומהפגיעה בתחושת השותפות החברתית.
גם אם השיקול הוא שימור הקואליציה מחשש לחלופה גרועה יותר, זה אינו מצדיק את הימנעות ההנהגה מהתמודדות אמיתית עם סוגיית הגיוס. חשוב לזכור שגם בשביל החרדים, ממשלה חלופית אינה אידיאלית.
הנהגת הציונות הדתית הפוליטית והרבנית שוגה בגישתה. עליה להבין שדווקא מתוך אמונה בערך התורה יש לגלות אומץ ולהוביל לשינוי, בשיתוף פעולה עם ההנהגה החרדית אך גם באמצעות עיצומים ותמריצים.
יש לנסות להגיע במאמץ רב להסכמה שתאזן בין צורכי הביטחון ובין שמירה על אורח החיים החרדי. הצורך הלאומי דחוף. העלייה בדרישות הביטחוניות והמחסור בכוח אדם מחייבים פעולה מיידית. יש לחזק את תחושת השותפות, והטיפול בסוגיית הגיוס עשוי לגשר בין המגזרים ולבנות חברה קצת יותר מאוחדת.
האחריות על מדינת ישראל מוטלת על כולנו, והגיעה השעה שההנהגה הפוליטית והרבנית של הציונות הדתית תבין זאת ותפעל בהתאם.
