מי שקורא לפיטורי היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב־מיארה, קובע למעשה שהיא ניצחה בגדול. הוא מעיד על עצמו שהוא שותף כנוע לשיטה הקיימת, ורק רוצה להחליף את הרודנית הנוכחית בעריץ אנושי ולאומי יותר.
אין מדינה דמוקרטית או בלתי דמוקרטית שבה יש אח ורע לטירוף הגדול שבו פקידה שתפקידה לייעץ לחברי הממשלה הפכה למלכה כול יכולה, שהכול כורעים ומשתחווים לרגליה. זה כמה עשרות שנים נבחרי הציבור בישראל הם מעין שתדלנים שמנסים לקדם מהלכים לאומיים, אבל צריכים להגיש כל דבר לאישורם של חברי בית המשפט העליון שבחרו את עצמם, להמתין לאישורה של היועצת המשפטית לממשלה וסגניה, וכן לאישורם של שאר היועצים המשפטיים שהתנחלו בכל משרדי הממשלה והגופים הציבוריים והשתלטו על קבלת ההחלטות.
העגלה הלאומית תקועה בימי לחימה קשים, כי דעותיהם של כל המלכים הבלתי נבחרים הללו שונות מדעותיו של רוב הציבור היהודי ונבחריו בשאלות לאומיות, בענייני התיישבות, ביטחון והרתעה. הן שונות גם בעניין הלחימה באויב, ובנושאים של מעמד האישה והלהט"ב, ואף של תפילה במרחב הציבורי.
אבל הבעיה אינה הדעות שלהם וגם לא מידת כישוריה של היועצת הנוכחית. הבעיה היא עצם הרעיון של מדינה הנשלטת בידי שופטים ויועצים, גם אם הם המעולים והראויים ביותר.
תפקידם של יועצים הוא לייעץ. שר או נבחר ציבור צריך להיוועץ במומחיותם בהיבטים משפטיים, ובמקרה הצורך להיעזר גם במומחים מחוץ למערכת. עליהם לבוא בדברים עם ראש הממשלה ושאר חברי הממשלה, ולהחליט איך לפעול.
שופטים אינם מחוקקים. תפקידם להחיל את החקיקה על מקרים שמגיעים לשולחנם. ברגע שהם מנסים להשתלט על תחום לא להם, השרים וחברי הכנסת שמצייתים להם מועלים בתפקידם.
הפרוגרס הזה מחזיר אותנו לתקופות קדומות בתולדות הארץ. במאה ה־14 לפני הספירה שליטי ארץ ישראל היו כפופים למפקח מטעם פרעה מלך מצרים, שהיה צריך לוודא שהשליט המקומי אינו סוטה מההנחיות שמגיעות מגבוה. לפי התנ"ך, השופט בראשית ימי ישראל היה שופט, מנהיג, ולפעמים גם מי שדש בקוצים ובברקנים את בשר מתנגדיו.
ומה תתרום החלפת היועצים או השופטים? היינו שם כבר. היה לנו יועץ משפטי דתי, בעל כיפה שחורה גדולה וזקן, שבנימין נתניהו בחר בעצמו אך התגלה כדמות עוינת ("פרשת משפטים בושה"). שרת המשפטים איילת שקד הצליחה בתבונה רבה להגניב לבית המשפט העליון שופטים שנחשבו שמרנים, אבל הם השתלבו במסגרת ולא הרווחנו הרבה משמרנותם. העניין הוא לא החלפת האישים, אלא משילות.
שופטים אינם מחוקקים. תפקידם להחיל את החקיקה על מקרים שמגיעים לשולחנם
מה יקרה ביום שהממשלה תחליט למשול, כשראש ממשלה או שר יאמר "דעתה של היועצת בעניין מעניינת, ושקלנוה בכובד ראש, אבל החלטנו לפעול אחרת"? הקפלניסטים והאופוזיציה ישתוללו כשם שהם עתידים להשתולל ביום שתפוטר היועמ"שית, ואולי דווקא פחות. נכון, הם יודעים לנתוש, לנתוץ, להאביד ולהרוס, להשבית משק ולקלקל יחסי חוץ. נתניהו נכנע להם בפיטורי גלנט הראשונים, אבל ניצח בפיטורי גלנט השניים. המאבק הפנימי בישראל יהיה קשה בכל מקרה, אלא אם תחליט הממשלה להיכנע לגמרי ולהמשיך לציית ולקרטע.
בהיסטוריה יש זמנים נדירים שבהם כל המערכות עוברות ניעור ומשתנות. השנתיים האחרונות הן תקופה כזאת. הדרמה של הקדוש ברוך הוא הגיעה לשיאים בקנה מידה תנ"כי.
בשמיני עצרת תשפ"ד חווינו פורענות איומה המשתווה רק לשואה, המלווה בשיא בלתי מוסבר באוזלת היד של המערכות הביטחוניות הממוסדות, ובשיא של מסירות על־אנושית של גיבורים החשים להציל. בשנה לאחר מכן זכינו לניצחונות בסדר גודל של מלחמות השחרור וששת הימים, הרס מוחלט של האויב, כולל הפתעות מסוג הביפרים והריגת ראשי הנחש המתרברבים.
כל זה מלווה בכאב, בחטופים שלא שבו, בחללים ופצועים רבים. אסור בעת כזאת להישאר כשם שהיינו אתמול. בתש"ח ידע עם ישראל לתרגם את מה שקרה לביטול גבולות החלוקה ולמניעת חזרת האויבים, לעלייה והתיישבות, לבניית מדינה ומוסדותיה. גם כעת מוטל עלינו להשיל מעלינו את המארות הישנות ולבנות דברים מחדש בתבונה, באמונה ובעוז.
